רשימת הפרקים

רשימת הפרקים:

• הקדמה- כך הכל התחיל
• שורשים בפודהייצה
• געצל אליקים פרל 1862-1940, חלוץ "במחניים"
• העץ המשפחתי של משפחת פרל
• זאב (ועלוול)מתתיהו פרל 1888-1948 פעולותיו בצפת
• הילדים וחינוכם
• קטעי יומן
• זכרונות ונספחים
• משפחת ברש"ד
• תמונות (בהקמה)

משפחת פרל - עץ משפחתי

שורשים בפודהייצה

מוצאה של משפחת פרל בגליציה, יש לנו ידיעות על קיומה של משפחת פרל בעיר פודהייצה כבר בראשית המאה ה19 עם אזכור אבי המשפחה גרשון פרל.

גם ידיעותי על גרשון פרל הן חלקיות  אינני יודעת מה היה שם אשתו ושמם של כל ילדיו.  שמואל שינוויל פרל, בנו של גרשון פרל נולד בשנת 1840 בפודהייצה שהיתה באותה תקופה תחת השלטון האוסטרו הונגרי. 

לשמואל שיינוויל פרל היו שישה ילדים, זאב וולף, לייבוש, געצל אלייקים, לואיס פרל וברטה. בשל הפרשי הגילים ביניהם, נראה כי לפחות שניים מהם היו ילדיה של אשתו הראשונה חיה והאחרים שנולדו בהפרש גדול, היו מהאישה השנייה חיה פסיה.(יתכן שחיה ופסיה הם שמות שתי הנשים) 

בני משפחת פרל בפודהייצה עסקו במסחר כמו רוב תושביה היהודים של העיר, ובדרך כל שהיא, היה לאחד מבניה קשר עם הבנק "קרדיטובה" הבנק היהודי שנוסד בגליציה במאה ה19 ע"י יהודים ולמען יהודים.

פודהייצה במאה ה 18 היתה העיר מרכז חסידות והתפתחה בה קהילה יהודית תוססת וגדולה. 

בשל תקנות מפלות כנגד סוחרים יהודים בראשית המאה ה20, החלה הגירת יהודים מערבה במיוחד לצפון ודרום אמריקה. גם בני משפחת פרל, עזבו את פודהייצה לפני מלחמת העולם הראשונה, למעט לייבוש פרל וחלק מילדיו, שנשארו בעיר וחלקם נספו במלחמת העולם השנייה.

אין לנו הוכחה ששם המשפחה פרל "pearl" מעיד על עיסוקם בסחר פנינים. בני המשפחה בארה"ב, כותבים את שמם perl .יתכן שגם אלייקים כתב כך את שמו ורק עם המעבר של א"י לשלטון המנדט, הוסיפה המשפחה את ה a, על מנת להעניק משמעות לשם.

כל האחים, הגיעו בראשית המאה ה20 לטקסס שם השתלבו בקהילה היהודית, ורוב צאצאיהם חיים שם עד היום, וכאמור למעט לייבוש שנשאר בפודהייצה ואלייקים געצל, סב המשפחה שלנו, הגיע לארץ ישראל כחלוץ ליישב מושבה חדשה - מחניים. הוא וצאצאיו הם הדמויות המרכזיות בעבודה זו. 

גרשון פרל 

שמואל זינוויל פרל

 געצל פרל 

בית הכנסת בפודהייצה

תמונות מספר הזיכרון של פודהייצה   http://kehilalinks.jewishgen.org/Podhajce/

געצל אלייקים פרל (1862- 1940) חלוץ במחניים

בסוף שנות התשעים של המאה ה 19 החלו מנשבות בגליציה רוחות שעודדו עליה והתיישבות בארץ ישראל. האפליה הכלכלית כנגד היהודים, עודדה את הפעילות הציונית, והוקמה "חברה גליצית לייסוד מושבות בארץ הקודש", שנקראה "אהבת ציון". המקור העיקרי ללמוד על תולדות ההתיישבות במחניים הוא ספרו של שמשון שטיין, מחניים, מושבה קצרת ימים, יד בן צבי תשל"ח. את רוב העדויות על החיים במחניים שאב המחבר מעיתונות התקופה ,מעלון החברה, מארכיון מחניים וכן מביא את עדויות המתיישבים כפי שנרשמו בראיונות עם ותיקי המתיישבים וצאצאיהם.
(חשוב לציין שהפעילות הציונית נמשכה בפודהייצה עד מלחמת העולם השנייה. היה בעיר בית ספר עברי ופעלו בה מגוון של תנועות נוער ציוניות, תנועת השומר הצעיר, בית"ר, הנוער הציוני, החלוץ גורדוניה ולכולן אוריינטציה לעלות לא"י) 

בשנת 1891 רכשה אגודת "אהבת ציון" את אדמות מחניים. החברה מכרה מניות ולכל מאה מניות העניקה זכות התיישבות במקום.

אליקים געצל פרל, אביו של סבי, נשבה בקסמם של הרעיונות שעודדו עליה והתיישבות חקלאית בא"י והיה בין אלה שהגשימו חלום זה. הוא  היה היחיד מבין אחיו שעלה לארץ ישראל  ונשאר בה, והוא אבי שושלת פרל בצפת.

בשנת 1898, לאחר שרכש מניות מחברת "אהבת ציון", הגיע עם קבוצת משפחות מגליציה במטרה להקים בא"י ישראל מושבה חקלאית בשם "מחניים".

כבר במקום ההתכנסות לקראת הנסיעה, בחרו החברים את געצל פרל כראש הקבוצה ואת האבר כגזבר.  (ש. שיין, עמ' 47).

היוזמה להתיישבות זו זכתה  לביקורת מפי הציונים המדיניים של גליציה, וגם מההסתדרות הציונית. התנגדות שהיתה למתישבים לרועץ בתקופת ישיבתם הקצרה במחניים. 

ראשית היוזמה החלה בקול תרועה, נאספו כספים לסייע לקבוצה, נערכו חגיגות פרידה נישאו נאומים נרגשים, ומקהלה שרה שירים לאומיים עבריים (שיין, עמ' 64).

געצל הגיע לא"י עם קבוצה של אחד עשר חברים, על מנת להתארגן, אשתו  וילדיו, משה,רייזל, פולין (פעייה), זאב מתתיהו, ונחום מרכוס, הצטרפו אליו אחריי שנה. גרשון ואליעזר נולדו בארץ ישראל.

חברת אהבת ציון לא ציידה את המתיישבים ברישיונות עליה וגם לא בדמי הבקשיש הדרושים לעיקוף איסור הכניסה לארץ ישראל החל על יהודים תושבי חוץ לארץ.

על התלאות שעברו מתאר דוד שוב בכתבתו בעתון הצפירה:

"בטורח גדול, ומובן שעל ידי דבר העונה על הכל (השוחד)במידה גדולה, אחרי נודם ונועם איזה שבועות על האוניות מפורט סעיד ליפו, חיפה ובירות, ועוד הפעם לפורט סעיד, ומשם נסוע ושוב, עלה להם לרדת, אחדים ביפו אחדים בחיפה ואחדים ביירות ויבואו לפה. " (חבצלת 4 בדצמבר 1898)

 לאחר טלטולים, הגיעו לראש פינה שם עבדו כשכירי יום, העזרה המצופה מהברון נדחתה. ההתחלה היתה קשה, ללא היתר בניה מהשלטונות הטורקים הם הקימו צריף שבקומה התחתונה אכסנו את הבהמות ולמעלה התגוררו. בעתונות התקופה ציינו את "החלוצים, ממפלגת החסידים מטים שכם לעבוד בזיעת אפם על אדמת הקודש לשם מצוות יישוב הארץ. (האי גלילאה, הפסגה 17 לפברואר, 1899.

קבלת הפנים של אנשי ראש פינה המושבות השכנות היה פחות נלהב. היו  שביקרו את היוזמה הגליציאנית. כי ראו באדמת מחניים עתודה להרחבת המושבות שלהם . גם פקידי הברון לא גילו יחס אוהד.

בשנת 1899 הצטרפו לקבוצה עוד שבעה מתיישבים. בעדויות ומכתבים שתארו את חיי המתיישבים אפשר למצוא גם כאלה המתפעלים ממאמצי המתיישבים ומכושרם, שאליהם הצטרפו גם בניהם ובני משפחותיהם מגליציה, כמו תיאורם של האגרונומים זוסמן ומאירוביץ: 

"מרנין את הלב מראה צעירי מחניים בעבודתם בקושי האמנתי כי לא פלח מבטן ומלידה לנגד עיני ... זאת אוכל להגיד כי בהיותי במושבה קצרו הקולוניאליסטים בעצמם, קירשנבאום, קרומביין, אייזק האבר, פרל, וגם איזה נערים , קוצרים ותולשים עדשים..." (אייזנשטט ברזילי, לוועד האודיסאי 17.5.1900, אצ"מ.8 א25).

לצד עדויות כאלה היו עדויות על כושרם הנמוך וחוסר נסיונם של חלק גדול מהמתיישבים בעבודת אדמה. 

החיים במחניים היו קשים מנשוא למשפחות. את הקשיים מספרים אנשי מחניים בזכרונותיהם , כמו אליאב פייקוביץ, וכן ילדי המתיישבים שהעלו את זיכרונותיהם. (ש. שיין, עמ' 122)

החום היה רב, השטח היה חשוף ללא עצים, בתחילה גרו בצריפים ארעיים, והכשירו את השטח לגידולי שדה, עדשים ומעט חיטה, היה להם משק חלב קטן וגינת ירק לכל משפחה. הם השתמשו בשיטות עבודה מסורתיות שהיו נהוגות בין ערביי הסביבה, בחורף סבלו מעודף מים שהצטבר בביצות ובקיץ סבלו מחום ומחסור במים. מחלת הטרכומה (גרענת) פגעה ברוב המתיישבים. ביילה, אשתו של געצל, ובתו ריייזל, איבדו עין כתוצאה מפגיעה זו. המקום שרץ פרעושים, מאורות נחשים, חתולי בר שטרפו את התרנגולות וקדחת. בנוסף לכך חששו מפגיעת שודדים שעברו לא פעם במקום ונזקקו לשמירה. הם שלמו דמי חסות לעלי כורדי שהיה גנב גדול אך הפחיד את הגנבים הקטנים. ובנוסף לכך סיפק להם רובים וגילה להם את דרכי הבדויים. במהלך 1901 נבנו בתי אבן , נחפרה באר וכן הוקמה חנות שסיפקה לתושבים מצרכים בסיסים, שלא יכלו לספק לעצמם והובאו מצפת.

חלק מהמתיישבים היו חסרי ניסיון בחקלאות, והפסידו את כספם ונזקקו לתרומות על מנת לבנות את בתיהם. בשנת 1901 נסגרה אגודת "אוהבי ציון", ועם סגירתה פסקו התרומות. בשנת 1903 הוקם  ועד לסיוע בעזרת כסף שהגיע מחו"ל אך בשל מחסור בהון, מבלי תמיכת הברון, וחוסר ידע בחקלאות של המתיישבים, המושבה התפוררה ופשטה את הרגל, אדמתה נמכרה לאנשי ראש פינה, והמתיישבים פונו מבתיהם עבור מעט פיצויים.

 געצל נשאר עם אחרוני המתיישבים ואחר כך עבר לצפת, שם חי חמיו יוסף יצחק הכהן יודנפרויינד, אבי אשתו ביילה. משפחת יודנפרויינד הגיעה לצפת בתחילת מאה ה19. כאשר המשפחה גרה בצפת, התגוררה בחלק העליון של סימטת תרפ"ט קרוב לכיכר ה"קויילם פלאץ" (כיכר הפחמים). מספרים שהיה ידוע כאיש בעל חוש הומור, אופטימי ובעל קול ערב, ובערב שבת היתה כל המשפחה שרה את זמירות השבת להנאת השכנים והעוברים בסימטא. בית הכנסת  בו היתה המשפחה מתפללת היה בית הכנסת טצ'ורקוב שהקימה משפחת יודנפרויינד והצטרפה אליו משפחת פרל. המשפחה היתה קשורה כבר בפודהייצה לחסידות טצ'ורקוב. בנו זאב  נשלח לסבו וסבתו ולמד בחיידר בצפת. בארץ ישראל נולדו לגעצל וביילה הבן גרשון 1903, והבן אליעזר 1905.

את בנו הבכור משה פרל, בנו נחום מרכוס פרל, ובתו פולין (פעייה), שלח לאחיו שהתבססו בארצות הברית. 

 בצפת הקים יחד עם בנו את "דפוס הגליל", ובשנת 1912 קיבל הצעה מקהילת גלבסטון בטקסס  בארצות הברית, שם שהו רבים מבני משפחתו,  לשמש חזן ושוחט והוא נסע לארה"ב לתקופת החגים. כאמור כל אחיו, למעט אחד שנשאר בפודהייצה, כבר התגוררו בארה"ב, ולכן כנראה נסע גם הוא לחפש שם  את מזלו. הוא לקח איתו את בנו משה. אשתו ביילה ובתו רייזל (שושנה) וגרשון הצעיר נשארו בצפת, געצל חזר לצפת בטענה כי אורח החיים בקהילה האמריקאית אינו מספיק דתי אך סיבה נוספת היתה מחלת העיניים של ביילה ורייזל שבעטיה היתה נמנעת כניסתן לארצות הברית. את משה בנו השאיר בארצות הברית . 

געצל  חזר לאוסטריה על מנת למצוא מרפא לעיני אשתו ובתו. אשתו ביילה נפטרה ביום כ"ז חשוון תרי"ג 1913 . על נסיבות מותה מספרים במשפחה: בנו זאב מתיתיהו , ואשתו חנה לבית ברש"ד שכלו את בתם הבכורה כשהיתה תינוקת.  חנה היתה כנראה במשבר קשה ולכן החליטו שתיסע לפודהייצה לאזור כוחות ולפגוש את משפחת בעלה, שהכירה כשגרו בצפת . כאשר הגיעה לשם התברר לה שהיא בהריון ולכן הוחלט שתישאר שם עד הלידה. בערב בו תקפו אותה צירי הלידה  ירד שלג וחמתה ביילה רצה להזעיק את המיילדת. היא חלתה בדלקת ריאות ונפטרה. ואכן שנת מותה, היא שנת הולדתו של משה פרל, בנם של חנה וזאב מתיתיהו. לאחר הלידה חזרה חנה לארץ. לא ברור אם בעלה היה איתה במשך כל התקופה או שנסע להתאבל על אימו ולהביא את רעיותו ובנו התינוק בחזרה לצפת.

געצל נשאר בגליציה, בפודהייצה, ונישא בשנית.  הוא חזר לארץ, בשנת 1933 . בתקופה זו היה קשה להיכנס לארצות הברית ומשום כך חזר לפלשתינה לסיים את חיו בצפת יחד עם משפחת בניו זאב ואליעזר. בלה פרל, בתו של אליעזר,  זוכרת שהיה נשוי בשנית ותיקי המשפחה זוכרים שכונתה ינטע.  

 בניו אליעזר  וזאב נשארו בצפת והפכו במשך הזמן למלונאים. נחום ואשתו פרידה ניהלן את מלון "ציון" וזאב וחנה פרל היו בעלי מלון "הרצליה".  

געצל נפטר ונקבר בצפת בשנת 1940 צאצאיו: זאב מתיתיהו בצפת, אליעזר פרל בצפת, משה בארה"ב ,שושנה (רייזל) מתה בגרמניה, פועה (פעייה) בארה"ב, גרשון פרל בארה"ב, והאח נחום מרכוס חזר לפולין שם הקים משפחה. הוא נסע לארה"ב בכדי למצוא פרנסה בעוד משפחתו נשארה בפולין, אשתו וילדיו לא יכלו לצאת מפולין והם נספו בשואה. הוא נשאר בארה"ב ובשנת  1969הגיע ארצה לחתונה של אליקו (אלייקים), בן אחיו אליעזר, ונשאר בארץ עד יום מותו ונקבר בצפת. בלה מספרת שהתקשה לספר על משפחתו שנספתה והיא אינה יודעת על כך דבר. 

מחניים מתןך "מחניים, מושבה קצרת ימים, ש. שיין)

געצל פרל בשדות מחניים ( באדיבות ארכיון מחניים)

בית הכנסת צורטקוב בצפת בשנות ה60 

זאב מתתיהו פרל, פעולותיו בצפת

 זאב מתתיהו  נולד ביום 27 באוקטובר 1888 כ"ב חשון תרמ"ט

בן עשר עלה לארץ עם הוריו אליקים געצל וביילה לבית יודנפרוינד, להתיישבות במחניים. אביו שלח אותו ואת אחיו משה ללמוד בצפת. יש לציין כי רוב מתיישבי מחניים סבלו קשות ממחסור ואפילו הגיעו עד פת לחם, חלקם, וכנראה גם געצל, נתמכו ע"י משפחותיהם בחו"ל, ומשפחת אשתו סייעה בתשלום לימודי הבנים זאב ואליעזר בצפת. 

בשנת שנת תרס"ט 1909 הוא נישא לחנה ברש"ד. בתו של יואל ברש"ד. 

דף ממפקד האוכלוסין בצפת 1931 (ארכיון אשר ברש"ד)
אין התאמה מלאה בין הגילים שנרשמו במפקד ובין הרישומים המשפחתיים. במפקד הפחיתו את גילם של דניאל ושמואל התאומים שיחשבו קטינים בשל פעילותפ במחתרת. 

במבט מרחוק על חיו של זאב וועלוול פרל, רואים כי אחת התכונות שאיפיינו אותו היתה היזמות והחלוציות. תכונות אלו כנראה רכש מהוריו שעלו ל"מחניים". הוא לא שקט על שמריו במהלך חייו, כל מפעל שפתח, או כל בית שרכש, לצד הרווחה הכלכלית, שהוא ואשתו חנה זכו לה,  הוא תמיד העמיד גם את טובת בני העיר, יצירת מקומות עבודה לתושבי צפת, והעברת רכוש בבעלות ערבית לידים יהודיות. לא פעם סיכן את רכושו שלו במטרה לקדם העיר שכה היתה חשובה לו.  כמו במקרה גאולת בניין המיסיון הסקוטי והערבות הפרטית שנתן לחברת החשמל, עליהם אפרט בהמשך. 

"דפוס הגליל"                                                          

ב1909 בעקבות השתדלותם  של ראשי "האגודה של היהודים העותמנים" בצפת , נענה זלמן דוד לבונטין שעמד בראש חברת אנגלו פלשתיין ופתח סניף של החברה בצפת. פתיחת הסניף היתה מלווה ב"קול קורא", שפורסם ע"י לבונטין במטרה לעודד את יהודי צפת לחפש פרנסות פרודוקטיביות ולהפחית את תלותם בכספי תרומות. פתיחת הסניף היתה מנוף כלכלי ופננסי שסייע לייזמים לבנות בעיר בתי מגורים ולשקמם וכן איפשר מתן הלוואות לפתיחת עסקים.

זאב (וועלוול) פרל ואביו געצל, חברו לברוך ברז"ל, וליהודה מייברג ופתחו בשנת 1911 בית דפוס בצפת שקראו לו "דפוס הגליל" צפת.

יש לזכור שבשנת 1911, צפת היתה כמעט מנותקת ממרכזי הישוב היהודי בארץ, רק במחצית שנות העשרים נסלל התוואי הנוכחי של הדרך ממירון לצפת.  אמצעי קומוניקציה והעברת חומר כתוב במהירות, עדין לא היו בנמצא. פתיחת בית דפוס מודרני בתנאים שבהן  צפת היתה שרוייה, היתה בהחלט מעשה חלוצי באותם ימים.

השותפים היו צריכים לרכוש מכונות מחו"ל, נייר, צבעי דפוס והעסקת פועלים מקצועיים. כל זה היה כרוך בהשקעה כספית לא קטנה. המכונות והציוד נקנו בוינה אצל היצרן  JOSEF ANGER & SOHNE, ונשלחו לביירות, משם הובאו בגמלים לצפת. בבית הדפוס הועסקו כחמישה עשר עובדים שהוכשרו לעבודה, ובכך סיפקו את פרנסתן בכבוד של 15 משפחות.

למרות המרחק שלחו חכמי ארצות הברית וקנדה  ספרים על מנת להדפיסם בצפת. איכות העבודה הקנתה לבית הדפוס שם טוב בארץ ובתפוצות ומודעות הפרסום שבהם פרטו את טיב עבודתם אכן היו נאמנות למציאות. ערב מלחמת העולם הראשונה, עדין נשלחו כתבי יד מעבר לים והודפסו ספרים בדפוס צפת.

בשנים אלה הודפסו הספרים "יד מאיר" של ר' מאיר בן זאב פריימן (1913), "משא יהודה" של ר' יהודה ליייב זעלצר ו"מנחת יעקב" של יהודה לייב גערדען (גורדון).

בצילומים הבאתי  כמה דוגמאות מתוך מבחר ספרים שנדפסו שיכולתי לראותם בספריה הלאומית. לצערי לא נשארו עותקים בידי המשפחה.
הספר שנדפס בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, 1917, נקרא "שלום עליכם". רמז על אופיו יש בציטוט מדברי שלום עליכם. "הצחוק יפה לבריאות, הרופאים מצווים לצחוק". זו אכן היתה התרופה הכמעט יחידה שיכלו הקוראים למצוא בשנים קשות אלה. תרגום הספר נעשה ע"י ישעיהו קרניאל, מנהל בנק אפ"ק בצפת.
וכנראה מחברו רצה להרים את המורל בתקופה הקשה. 

פרסום יוצא דופן שנדפס בדפוס הגליל היה מאמר של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), בכתב העת הגליל קובץ א'^[3] הוצאת התאחדות מושבות הגליל התחתון משנת 1919. בחיבור זה תיאר אז"ר את המצב הקשה ששרר בצפת בתקופת מלחמת העולם הראשונה ויצא בביקורת קשה נגד מנהיגי הקהילה שלדעתו הפקירו את התושבים. רבני העיר, שנפגעו מביקורת הקשה שהוטחה נגדם, נידו את אז"ר וציוו לשרוף את כל העתקים של כתב העת.

בנוסף להשקעה  באיכות ובקפדנות הדפוס, (לפני העידן הדיגיטאלי), נראה שהוקדשה תשומת לב לעיטור הדפים הראשונים. חלק מהעיטורים הם בסגנון אר נובו, שהיה קו אופנתי בסוף המאה ה19, והתאפיינו במוטיבים צמחיים מעוגלים,  וחלקם עוצבו על פי שבלונות, שבהן המסגרת נראית כמעין ארון קודש, אריות, או אלמנטים גאומטריים, בהשפעת סגנון האר דקו, שרווח בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.  כל זה מעיד ש"דפוס צפת"  השתדל להיות אפנתי גם בעיטורי הספרים. 

בנוסף לספרים הדפסו בבית הדפוס לוחות שנה, חוברות, מודעות וכרוזים.
בשנת 1911 נחנך בצפת בית החולים היהודי המודרני שהקימה הברונית רוטשילד, ובעלי "דפוס הגליל" צפת הרימו תרומה נכבדה לכבוד המאורע. 

בית הדפוס פעל 15 שנה עד 1926. זאב ועלוול פרל ויהודה מייברג החלו להכנס לעסקי המלונאות, ומכרו אותו לאהרון פרידמן, שעבד בבית הדפוס. היום נקרא "דפוס פרידמן".

במלחמת השחרור הודפסו בבית דפוס זה בולי צפת המפורסמים והחוברת הראשונה של העלון "קול צפת", שכתב ישעיהו עשני.  בחוברת הועברו הוראות והודעות בזמן המלחמה עד שחרורה.
תאור מפורט על  על בית הדפוס אפשר לקרוא בערך "דפוס הגליל צפת" שכתבתי בויקיפדיה בקישור הבא:
דפוס הגליל צפת

מכונת הדפוס הראשונה של דפוס הגליל צפת

באדיבות דן פרידמן

    באדיבות זאב גלילי

כמה דוגמאות לעמודים ראשונים של ספרים שהודפסו בדפוס הגליל בין השנים
1912 -1925 ,  צילומים מאוסף הספרים של הספריה הלאומית, ספריית יהדות 

1912?

1913

1914

1915

 1917

 1919

 1921

 1922

1925

 

"עיר גנים" בהר כנען אגודת "בוני בתים"
ב1913 יצא לבונטין בקול קורא לאנשי צפת, להקים שכונה במתכונת "עיר גנים" , שכונות ירוקות וקהילתיות שנבנו באירופה ובארץ בתקופת שלטון המנדט הבריטי. גם זאב פרל נענה לקריאה ורכש 50 דונם על פי רשימת הרוכשים , אך בשל המלחמה הקמת השכונה התעכב ורק בסוף שנות השלושים בסיוע  שרה לוי שרכשה חלק מאדמות האגודה, הצליחה להתגבר על התנגדות הבריטים והערבים  לבנייה בהר, והקימה את השכונה החדשה "קריית שרה" ובית המלון "כנען".

מלון "הרצליה" בצפת                                              

מספרים כי כאשר פתחו השותפים פרל ומייברג את המלון, היה צורך לשכנע את אנשי תל אביב להתארח בצפת. באחד מימי הקיץ, לבשו השניים את מעיליהם השחורים ונסעו לתל אביב להשתדל אצל מי שצריך. ראו אותם התל אביבים ושאלו "יהודים, מה לכם ולמעילים החמים בימי הקיץ?" השיבו להם השניים, "בצפת גם בקיץ נזקקים למעילים"...
מלון "הרצליה" היה אחד המלונות הגדולים והמודרניים שהוקמו בצפת באותם ימים. המלון נוסד בשנת 1927 ונסגר בשנת 1976.

זאב וחנה פרל נכנסו לעסקי המלונאות כבר בראשית המאה העשרים, לאחר שמכרו את "דפוס הגליל".         את בית המלון "הרצליה" הקימו בשנת 1926  ברחוב הראשי של צפת בחלקו הערבי, מעל המוסך ותחנת האוטובוסים  של אבו עוסמן, (היום המבנה נמצא ברחוב ירושלים מול קניון דרוקר ("הפיל הלבן" של צפת). שמו של המלון היה  הצהרה אידיאולוגית אותה הובילה חנה שהזדהתה עם רעיונותיו של הרצל והציונות. המלון פעל עד קיץ 1929 כאשר המשפחה ואורחי המלון הותקפו ע"י הפורעים הערבים.

את המלון  שנקרא "מלון מרכזי" יסדו, בשנת 1925,  זאב מתתיהו פרל וחנה אשתו, בתו של יואל ברשד, יחד עם יהודה מייברג, וניהלו אותו לסרוגין - שנה אחת פרל ושנה אחת מייברג.
בסוף שנת 1929 התפרקה השותפות בין שתי המשפחות, הבעלות עברה לידי משפחת פרל, ואילו יהודה מייברג הקים את מלון "מרכזי" הסמוך. שמו של המלון שעבר לידי המשפחה הוסב ל "מלון הרצליה", המשכו של המלון שהקימו ברובע הערבי ושנסגר לאחר מאורעות תרפ"ט.

המלון שכן בצד הצפוני של העיר לרגלי המצודה העתיקה , הוא נבנה בסגנון הבניה האירופאית שהובאה לצפת ע"י הארגונים המיסיונרים שנכנסו לעיר במאה ה19. לא ידוע למה שימש לאחר בנייתו, אך בתחילת המאה ה19 שכן בו בית הספר "עזרא" לבנים.  בשנת 1912 שכן  בקומה השניה "בית הספר לרקמה ותחרה" שניהלה אותו הדסה קלוורי ופעל עד סוף 1914. 

עם קנייתו הוסיפו לו זאב וחנה קומה נוספת. בעשורים הראשונים רבים מבאי המלון היו ציירים ואמנים שהגיעו לעיר ועבור שהותם וארוחותיהם שילמו בציורים ופסלים. אורחים מכל קצוות הארץ סעדו מתחת לציוריהם של פרנקל, ראובן רובין, משה קסטל, ציונה תג'ר וציירים ישראלים נוספים שהתפרסמו במשך השנים.

באוגוסט 1929, חודש לפני הפרעות, התאכסן במלון (עדין בשמו "מלון מרכזי") האדמו"ר הריי"ץ במסעו לא"י. הוא לן שם לילה אחד משם המשיך למירון. החדר בו לן קיים עד היום והוסב לחדר לימוד ב"מכון אלתה". 

למלון הגיעו בתקופת המנדט ולאחריו ראשי היישוב, קצינים בריטים, ורבנים חשובים.

בחג השבועות 1944 ארחה משפחת פרל את מנחם בגין, מפקד האצ"ל, מתחת לאפם של הבריטים שהיו גם הם אורחים קבועים  בפאב שעמד לרשותם במלון. אורחת נוספת היתה קטה דנוביץ, שנשבתה בקסם האירוח המשפחתי. לימים הקימה את מלון "אירופה" בצפת, שהקדים את הקמת מלון "קטה דן" שהקימה על חוף תל אביב.

בשנת 1935 נוסף למלון אגף בסגנון "הבין לאומי", שהיה חדשני ומקובל בשנים אלה בערי הארץ. הבנייה בוצעה על ידי חברת "סולל בונה". בחירת בסגנון זה מעידה על אופיים של זאב וחנה, ששאפו להביא את בשורת הקדמה לעיר, אם בהקמת בית דפוס חדיש, ואם בהבאת סגנון בנייה שסימל את הארץ המתחדשת.
במלחמת השחרור העמידה המשפחה את המקום לשירות הלוחמים, כפי שעשו מלונות נוספים בעיר, ובמיוחד "מלון מרכזי", ששימש עמדה קדמית של הפלמ"ח ולוחמי צפת.
לאחר קום המדינה נוספה קומה נוספת למלון, שבגינתו נותרו עד היום עצי זית עתיקים. כחיזוק לגילם המופלג של העצים נהגו להציג במלון ראש חץ מהתקופה הרומאית, שנמצא לדבריהם תקוע בגזע אחד העצים. 

שנות החמישים ושנות השישים של המאה העשרים היו שנות פריחה לתיירות בצפת. משה, שמואל ודניאל, בניהם של חנה וזאב פרל, המשיכו יחד לנהל את  המלון. משפחות ממרכז הארץ הגיעו בקביעות כל שנה בעונת הקיץ והחגים. בין האורחים היה הסופר גיימס מיצ'נר ששהה במלון כחודש, כשכתב את ספרו "המקור".

למשפחת פרל יצא מוניטין בשירת זמירות, ובערבי חג ושבת המקום היה גדוש באורחים ותושבים מקומיים. אורחים קבועים במלון היו  הרב קרליבך, שבראשית דרכו היה עורך ערבי מוזיקת נשמה יהודית, שלהם הוזמנו אנשי צפת, והחזן קוסוביצקי ומשפחתו  שהיו מגיעים לחגים ומנעימים את אזני האורחים בשירה.
בעונת החגים היו עורכים בערבי שישי וערבי חג סיורי לילה בסמטאות ובבתי הכנסת, ולאמיצים מבין האורחים נערכו טיולי לילה לנחל עמוד הסמוך.

סבא זאב אהב ספרים וסבתא חנה אהבה אמנות,ספרייתו של זאב היתה גדושה בספרים וקירות המלון בציורים.. בתקופת המיתון הגדול", כמו רוב המלונאים בצפת, נקלע גם מלון הרצליה לקשיים כלכליים.

ובשנת 1965  פירקו הבנים את השותפות ביניהם, וניהול המלון עבר לבן הבכור משה ואשתו שרה, שהייתה פעילה גם ב"וועד למען החייל" בעיר. במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור פתח המלון את דלתותיו ואירח חיילים באזור הצפון, שזכו לכמה שעות מנוחה, ארוחה חמה ואפשרות לטלפן למשפחתם. המלון אירח גם את משפחות החיילים הפצועים שבאו לבקר את יקיריהם בבית החולים בצפת.

השנים הבאות היו שנים של שפל ודעיכה שבסופן נמכר הבית ב-1976 והפך ל"מכון אלטה", מכללה לנשים בעלות תשובה, בבעלות חב"ד. את שרידי יופיו מהעבר ניתן עדין לראות בגן המקום ובחדר האוכל וחדר ההסבה ששופצו בשנים האחרונות..

 שטר קניית המלון 1926 

 חזית בית המלון בשנות השלושים 

                                       הועדה המשותפת של נציגי הבריטים, ונציגי היישוב שנערכה במלון

חדר האוכל

הבר, שנבנה בשנות השישים בתוך בור מים. תכנון  וביצוע דניאל  פרל 

האגף החדש, בסגנון הבין לאומי, שנבנה ב 1936 מול המלון. 

בקומה התחתונה היה בר ומועדון לקצינים הבריטים 

בעוד הקצונה הבריטית חגגה בבר, הוסתרו בגין ואנשיו במחסן בקומת המרתף

(בגין ומשפחתו הרבו לבקר במלון לאחר קום המדינה, כאורחים רצויים לאור היום)

עצי הזית בחצר המלון היו "מגרש המשחקים" של ילדי המשפחה

גאולתמבנה "המיסיון הסקוטי" (בית בוסל)                               

 זאב וועלול פרל התגייס לגאולת קרקעות בצפת, כנראה הרקע שבו גדל שהחשיב קניית קרקעות והתיישבות, היו נטועים בו עוד מילדותו במחניים. הוא היה חבר בחברת "צופיה, בצפת שקנתה קרקעות בהר כנען, כמו כן "גאל" בשנת תש"ב  1942 את בינייני הקולג' (בית החולים האנגלי)

בנין המיסיון עובר לידים יהודיות  סיפור מאת עצמונה וקסמן שבתאי

"אביב 1942. לכאורה נראה כי החיים בצפת ממשיכים בשגרתם. הבריטים מגבירים את פעילותם לקראת הפלישה הגדולה של הגרמנים שהגיעו כבר עד מצריים. ובלילות הקרים הם מעבירים את זמנם על כוסות בירה בפאב החמים של מלון "הרצליה", השייך למשפחת פרל, ברחובה הראשי של העיר. 

מתחת לפני השטח רוחשות השמועות. בניינים אחדים השייכים למוסדות בריטיים וסקוטים מוצעים למכירה.
זאב מתתיהו פרל, בעל המלון, נכנס מדי פעם לפאב, בודק אם הגבייה עבור המשקאות נעשית כנדרש, אבל בעיקר משתדל להאזין לשיחות של הקצינים הבריטים המבוסמים.
הוא כבר רכש לו מוניטין כשחקן שח מעולה ולעיתים קרובות מגיע המושל הצבאי של העיר למלונו על מנת ליהנות מכמה סיבובי משחק, זו גם הזדמנות לברר מה הוא הלך הרוחות בין היהודים בעיר, אבל זאב הערמומי, שמזמין אותו לכוס ויסקי, מצליח לסחוט עוד כמה ידיעות על כוונות הצבא הבריטי בעיר. בינתיים יש לשנים אויב משותף, הגרמנים.
צבא רומל מאיים על דרום הארץ ויש לשתף פעולה. הקצין הבריטי יודע היטב כי שיתוף פעולה כזה לא ימצא אצל ידידיו הערבים המצפים לפלישת הצבא הגרמני.
הקצין הבריטי יודע טוב מאד על פעילותם של ילדיו של זאב ב"מחתרת". הם נעצרו כמה פעמים, ושוחררו. הוא גם יודע כי מאחורי קבלת הפנים הלבבית של זאב ומשפחתו מסתתרת פעילות מחתרתית. בעמקי ליבו הוא רוחש להם סימפטיה. לעיתים מעלים עין. בסך הכל הוא היה רוצה לחזור למולדתו ולהתחיל ליהנות מכספי הגמלה שיעניק לו הכתר הבריטי. נמאס לו כבר מהלבנט המטורף הזה.
זאב מגיש לו כוסית נוספת ומנסה לאמת את השמועות על כוונת המיסיון הסקוטי למכור את המבנה היפיפה העומד על מגרש ענק בכניסה לעיר.
המבנה שנבנה כבית חולים ע"י החברה הלונדונית, שימש בשנת 1936 קולג' לנערי צפת היהודים והערבים, הועבר לטובת המושל הצבאי הבריטי. א זה עתה הסתיימה בניית המשטרה על הר כנען והבריטים מתכנים להעביר את מושבם מהמיסיון לשם.
זאב יודע כי מיקומו של המבנה נמצא בנקודה אסטרטגית ראשונה במעלה. הוא שולט על הכניסה לעיר היהודית.
 הוא גם יודע שהמתח בין היהודים לערבים בעיר רק יחריף כאשר תוכרז מדינה עברית בארץ .במקרה כזה מי שישלוט על המבנה יכריע את הכף במאבק.
הקצין רומז כי אכן הבניין כנראה יימכר ואפילו התחילו מגעים עם קונה נוצרי מחיפה.
זאב מאפשר לקצין לנצח אותו. בליבו חושב, "אתן לו עכשיו את השח, מאוחר יותר יקבל ממני את המט. יש להתחיל לפעול".
כעבור שעה קלה הוא מתקשר ליהודה מייברג, גם הוא בעל מלון, לעיתים הם מתחרים זה בזה ולעיתים עושים עסקים ביחד. לשניהם ילדים פעילים בהכנת הנוער הצפתי ליום פקודה ושניהם רואים עין בעין את המאבק לעצמאות.
לאחר התייעצות הם פונים לנציגי הקק"ל וקופת חולים ומבקשים מהם להיכנס באופן רציני לרכישת המקום.
שום תגובה לא מגיעה. עבור הקק"ל צפת היא פריפריה נידחת, קרוב לוודאי שאם תבוצע תוכנית החלוקה, תהפוך העיר לערבית וספק אם יש טעם להשקיע.
הם לא מרפים, מחפשים קשרים עם בעלי השפעה ביישוב. הם פונים לקופת חולים של העובדים בא"י שהחלה לגלות עניין במבנים בעיקר בשל המוסדות הרפואיים שנבנו בה. .
שום דבר אינו קורה. הקק"ל וקופ"ח, כדרכם של מוסדות בירוקרטים, מתמהמהים למרות הלחץ מצד י' גייגר, הפעיל לטובת העיר שמשגר להם מכתבים דחופים בנידון.
זאב פרל ומייברג מחליטים להתחיל ולפעול, לפני שהמתחרה הנוצרי בחיפה יסגור את העסקה.
הם נפגשים עם נציג המיסיון מר סלאון, שמגיע עם המהנדס מר שורמבלאט.
הם מציעים לו סכום של 9000 לא"י, סכום שאין להם. הם הצליחו לגייס רק 2000 לא"י, אבל הבנקים בצפת יסכימו להשלים להם את הסכום במידה וימשכנו את בתי המלון שלהם כערבות.
הם לא יכולים לקחת סיכון ולתת למקום להשמט מידי ידיים יהודיות, ולו גם במחיר סיכון רכושם הפרטי.
בינתיים נשלחים מכתבים דחופים נוספים מהנהלת קופת חולים בעיר להנהלת הוועד הפועל של ההסתדרות. אבל אלה אינם מזדרזים לפעול.
שני היהודים, שכבר רכשו ניסיון רב בעסקי נדל"ן בעיר, מכירים היטב את הנפשות העומדות במוקדי הכוח הפוליטיים של קק"ל.האחרונים מרבים לנפוש בבתי המלון שלהם בחדשי הקיץ החמים, הם יודעים כי אלה לא יניחו לבניין להירכש ע"י הצפתים הנוטים בדעותיהם לתנועה הרביזיוניסטית, ויזדרזו לרכוש את הבניין בהקדם מידיהם. הם יתפסו שתי ציפורים במכה אחת. גם יגאלו את הבניין ויעבירו אותו לידיים יהודיות ויתכן וגם יוכלו להרוויח כמה לא"י ממכירתו לקק"ל או לקופ"ח.
סיום העסיקה תופס תאוצה, בינתיים מגיעים נציגי קופ"ח לפגישה עם מר סלאון ומנסים לשכנע אותו למכור להם את הבניין במחיר נמוך מזה שהציעו מייבג ופרל. הנציג מסרב. "קצת אחרתם", הוא אומר.
ביוני נחתם זיכרון דברים בין המיסיון ובין פרל מייברג.
הקק"ל מתעורר. הם שולחים בדחיפות את נציגם מר נחמני לצפת על מנת להמשיך את הרכישה ולהעביר את הזכויות של פרל ומייברג, שהבטיחו ברכישה המהירה שלהם את העברת הבניין לידים יהודיות.
בדיוק כפי שצפו השניים חודש מראש, הם תפסו שתי ציפורים. גאלו את הבניין שעכשיו נמצא בבעלות יהודית וגם קבלו דמי תיווך מהעסקה.
כשאני עוברת היום ורואה בכאב את הבניין המתפורר, לא פעם עובר הרהור בליבי שאולי לו היה נרכש ע"י ה"נוצרי מחיפה" יתכן שזה היה שומר על כבודו ושימורו יותר ממה שעושה בימינו עיריית צפת לבניין . אני מניחה שסבא זאב, שנלחם עבורו לפני כ 70 שנים מתהפך בקברו."

שנים ארוכות  עברתי ליד הבניין וראיתי בכאב את התפוררותו, לא פעם עבר הרהור בליבי שאולי לו היה נרכש ע"י ה"נוצרי מחיפה" אולי זה היה שומר על כבודו.

קצת אחרי כתיבת הסיפור התבשרתי כי מכללת צפת, ביוזמתו הברוכה של המנכ"ל שמואל הר נוי, הצליחה לרכוש את המתחם, לשמרו על פי אמות מידה מחמירות  ולהפוך אותו לחלק ממהקמפוס הצפתי. היום,כעשר שנים אחרי הסתיימה מלאכת שימור ושיפוץ המתחם והוא הפך לאחד הבניינים היפים בארץ ומשמש את המכללה האקדמית בצפת. על עבודת השימור של בית השער היתה אחראית אדריכלית השימור גלי גלעדי ובמקרה נכדתו של זאב פרל, שאין ספק שבין משחק שחמט עם איזה קצין בריטי ולימוד דף גמרא, מציץ למטה ומחייך."  

"המרכז המסחרי" בצפת

מעורבות  נוספת למען העיר היתה קניית חלק מהמרכז המסחרי בצפת, שנבנה בראשית שנות השלושים על הגבול  בין הרובע הערבי והרובע היהודי לאחר מאורעות תרפ"ט. 

רבים המטיילים בצפת, שואלים עצמם מהו בניין הבטון הענקי הבנוי בשולי הרובע היהודי, שנראה כמו מבצר, וזר במראהו למרקם המיוחד של בתי העיר העתיקה, ושמכונה בפי הצפתים כבניין "אשתם".
 מדריכי התיירים מתרכזים בפרק ההרואי שהתרחש במקום במלחמת השחרור, וסיפור הולדתו וקורותיו של הבניין הולך ונמוג עם הזמן ואינו זוכה לתשומת הלב. 

בחודש אב שנת תרפ"ט, אוגוסט 1929, אירע טבח ביהודי צפת, בנוסף, רבים מהבתים שהיו סמוכים לרובע הערבי נשדדו ונשרפו.  

הטבח זעזע את יהודי העולם שחשו לשלוח תרומות ליהודי צפת.

"קרן העזרה"  גייסה כספי תרומות להקמת בניין גדול ומסיבי שיעמוד בשולי הרובע היהודי על גבול הרובע הערבי. הבניין נבנה כמבנה גדול הנתמך על עמודי בטון יצוקים, וסגנונו מזכיר את סגנון "האדריכלות הבין לאומית", סגנון שאפיין את סגנון הבניה באותה תקופה. קשה להאמין שהיום, עם כל יופיו של הבניין , היתה עוברת התוכנית את ועדות הבנייה אפילו בצפת בשל  צורתו המנוכרת למרקם הבתים העתיקים  הבנויים על מדרונות ההר. היום היינו מכנים את הבניין "פיל לבן". אבל חשבו המתכננים שמיקומו בשולי העיר ומראהו המסיבי, יעניקו לתושבי צפת הפגועים הגנה בעת צרה.

פרנסי צפת רצו שהתרומות שהגיעו לאחר הפרעות ימסרו למשפחות שנפגעו ויסייעו לשקם את הבתים ההרוסים, אך המוסדות הציוניים האמינו כי בניית מרכז תעשיה ומסחר  על חורבות הבתים יספקו עבודה לאנשי צפת, והקמתו תהייה  פתרון שיקומי טוב יותר. 
את הבניין הקימה חברת הבניה ״הבונה״, חברה שנוסדה בשנת 1920 ואחד היוזמים לייסודה היה יצחק לייב גולדברג. מטרת חברת "הבונה" היה להעסיק יהודים בכל עבודות הבניה בא"י, חברה זו היתה בין חברות הבנייה הראשונות שהשתמשו בטכנולוגיית הבטון המזויין. 
חברת "הבונה״ העסיקה כמה קבלני משנה מקומיים,ובהתאם למדיותה דרשה מהם להעסיק יהודים בלבד.  במשך הזמן התקשו הקבלנים לעמוד בשכר העבודה שדרשו היהודים והתחילו להעסיק פועלים ערביים זולים. התמרמרות על כך אפשר למצוא בעיתון ״דבר״ מאותה התקופה. 

רחבה גדולה במרכז הבניין היתה אמורה לשמש כרחבת שוק גדולה, משום שלאחר פרעות תרפ"ט נמנעו היהודים לקנות בשוק הערבי שהיה סמוך למקום. סביבו היו חללים שיועדו לחנויות,

את הבניין הקיפה מרפסת גדולה שהשקיפה על הר מירון ועל הוואדי שלמרגלותיו, אך צידו הדרומי, שפנה לעבר הרובע הערבי היה סגור ואטום לחלוטין. בקומת המסד היה אולם גדול שכמעט לא נוצל.

החזון לפתוח מרכז מסחרי שבמרכזו שוק לא הצליח להתממש. 

יהודה מייברג, (אביו של מאיר מייברג, לימים ראש העיר)  וסבי זאב מתתיהו פרל, שניהם יזמים, מלונאים, ובעלי חזון, שלעיתים היתה ביניהם יריבות,  אך יחד עם זה היו גם שותפים להרבה יוזמות כלכליות בעיר, רכשו ב 1943 את חלקו העליון של הבניין, וניסו לעורר בו פעילות מסחרית אך הפעילות הכלכלית היתה מועטת. תושבי צפת העדיפו להעביר את הפעילות המסחרית  מתחומי הרובע היהודי,  לכיון הרחוב הראשי  הוא רחוב ירושלים של היום. תקופה של שקט בין הקהילות בצפת החזירה את הקונים לשוק הערבי שהתקיים כל יום שישי בסמוך לבניין. המקום לא הצליח להתפתח. ובניית שורת החנויות בחלקו העליון לא הושלמה.

בניסיון להפיק רווח כל שהוא מהשקעתם עלתה היוזמה לפתוח בקומת המסד של הבניין בית קולנוע.

עד ראשית שנות הארבעים לא היה בצפת בית קולנוע מקורה ונוח. סרטים היו מוקרנים על גג הבניין ששימש בעבר את בנין עיריית צפת, והצופים נאלצו לצפות בסרטים תחת שמים פתוחים, בעמידה או להביא את הכיסאות מהבית.

יהודה מייברג , ווולול (זאב) פרל השכירו את המקום ליוסף בנדרלי שהפעיל את בית קולנוע, שבקרו בו יהודים וערבים. זכור לי מסיפורים משפחתיים שאפילו בית קפה היה שם. המקרין היה ג'וני, עולה מסרביה שהבין קצת בקולנוע, והביא את מיטב סרטי התקופה. את סרט הצילום וסרט התרגום, גלגלו הנערים בנימין גייגר ודוד שטרנגלז.  
בית הקולנוע נסגר כעבור למעלה משנה כנראה מסיבות של אי כדאיות כלכלית.

עם הקמת "החברה לפיתוח צפת" ב1945,  מכרו מייברג ופרל את חלקם בבניין לחברה. את התשלום קבלו בצורת מניות בשווי 1000 לירות שטרלינג, 500 ליש"ט לכל אחד. בעלי המניות האחרות היו הקק״ל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, שהחזיקו בכ 50,000 ליש״ט.

בסיוע החברה לפיתוח צפת הוקמו כמה מפעלים קטנים ,"חברת אריגי צפת", "כנען, בית חרושת למלאכת מחשבת מעץ ונחושת" בית חרושת "אשתם" לייצור פרימוסים, שהתגייס למאמץ המלחמתי במלחמת השחרור, ו"עופרה" בית חרושת לעפרונות, שלא כתבו, ונסגר לאחר כמה חודשים. 

במלחמת השחרור הפך הבניין לעמדה מבוצרת בחזית הקדמית מול הרובע הערבי. 

היום עומד הבניין  כאנדרטה מנוקבת לזכר הקרבות וגבורת הלוחמים. רובו נמצא במצב מוזנח, בקומת המסד ממוקם יקב ומוזיאון הבובות, בחלקו העליון בית מלאכה לתיקון מזגנים. בשנים האחרונות הוגשו כמה תוכניות להפכו למרכז תיירות.

                                             המשקיף 26.3.1945

חיבור החשמל לצפת

בשנת 1945 סופק החשמל בצפת באמצעות גנרטורים פרטיים, בבתים רבים ובבתי המלון שהיו חלק משמעותי מכלכלת העיר, עדין לא הגיע חשמל באופן מסודר. . חברת החשמל חששה שכניסה לעיר לא תהייה רווחית ודרשה ערבות כספית על מנת להבטיח את השקעתה. זאב פרל נתן ערבות כספית גדולה באמצעות החברה לפיתוח צפת כי גם הוא האמין שצפת תתפתח ותתחזק כלכלית עם חיבורה לרשת החשמל. חברת החשמל הציבה בעיר גנרטורים גדולים והחלה בחיבור העיר לרשת הארצית לרווחתם של התושבים שסוף סוף יכלו להשתמש בחשמל כמו רבים שנהנו ממנו בערי א"י .

אחרית ימיו

בשנת 1947 סבל זאב פרל ממחלה קשה, ערב שחרור צפת הוא הובהל לבית החולים בתל אביב להיות בקרבת בתו ציפורה פאגלין שהיתה פעילה באצ"ל, בנו שמואל שהיה מפקד האצ"ל בצפת נשאר עם המשפחה בעיר, ובנו דניאל היה בגלות אפריקה, שבוי בידי הבריטים. זאב הוא נפטר בטבת תש"ח בבית החולים בתל אביב, לשם הובא  במצב קשה מצפת, ע"י ידיד המשפחה פרידמן מראש פינה. הוא זכה לשמוע את בשורת שחרור העיר שכה אהב, ובימיו האחרונים הספיק לראות את בנו דניאל שחזר מהשבי באפריקה לאחר ארבע שנים. אלמנתו, סבתי חנה פרל, נפטרה בשנת 1958, לאחר שנשאה את נטל ניהול המלון ושיקומו לאחר המלחמה.

חנה וזאב פרל על שפת ים כינרת , פחות משנה לפטירתו של זאב 

 תעודת אזרחות פלשתינית מטעם השלטון בריטי בא"י

תעודת אזרחות פלשתינית שהוצאה בשנת 1926 על פי תעודה התאומים שמואל ודניאל נולדו בשנת 1916 ולא ב 1917 כפי שרשום במסמכים מאוחרים. זה מחזק את הסיפור שאימם חנה שינתה את תאריך לידתם בכדי לשחררם ממעצר הבריטים כי הם "עדיין קטינים"