בסוף שנות התשעים של המאה ה 19 החלו מנשבות בגליציה רוחות שעודדו עליה והתיישבות
בארץ ישראל. האפליה הכלכלית כנגד היהודים, עודדה את הפעילות הציונית, והוקמה
"חברה גליצית לייסוד מושבות בארץ הקודש", שנקראה "אהבת ציון".
המקור העיקרי ללמוד על תולדות ההתיישבות במחניים הוא ספרו של שמשון שטיין, מחניים,
מושבה קצרת ימים, יד בן צבי תשל"ח. את רוב העדויות על החיים במחניים
שאב המחבר מעיתונות התקופה ,מעלון החברה, מארכיון מחניים וכן מביא את עדויות
המתיישבים כפי שנרשמו בראיונות עם ותיקי המתיישבים וצאצאיהם.(חשוב לציין שהפעילות הציונית נמשכה בפודהייצה עד מלחמת העולם השנייה. היה בעיר בית ספר עברי ופעלו בה מגוון של תנועות נוער ציוניות, תנועת השומר הצעיר, בית"ר, הנוער הציוני, החלוץ גורדוניה ולכולן אוריינטציה לעלות לא"י)
בשנת 1891 רכשה אגודת "אהבת ציון" את אדמות מחניים. החברה
מכרה מניות ולכל מאה מניות העניקה זכות התיישבות במקום.
אליקים געצל פרל, אביו של סבי, נשבה בקסמם של הרעיונות שעודדו עליה
והתיישבות חקלאית בא"י והיה בין אלה שהגשימו חלום זה. הוא היה
היחיד מבין אחיו שעלה לארץ ישראל ונשאר בה, והוא אבי שושלת פרל בצפת.
בשנת 1898, לאחר שרכש מניות מחברת "אהבת ציון", הגיע עם
קבוצת משפחות מגליציה במטרה להקים בא"י ישראל מושבה חקלאית בשם "מחניים".
כבר במקום ההתכנסות לקראת הנסיעה, בחרו החברים את געצל פרל כראש הקבוצה
ואת האבר כגזבר. (ש. שיין, עמ' 47).
היוזמה להתיישבות זו זכתה לביקורת מפי הציונים המדיניים של
גליציה, וגם מההסתדרות הציונית. התנגדות שהיתה למתישבים לרועץ בתקופת
ישיבתם הקצרה במחניים.
ראשית היוזמה החלה בקול תרועה, נאספו כספים לסייע לקבוצה, נערכו
חגיגות פרידה נישאו נאומים נרגשים, ומקהלה שרה שירים לאומיים עבריים (שיין, עמ'
64).
געצל הגיע לא"י עם קבוצה של אחד עשר חברים, על מנת להתארגן,
אשתו וילדיו, משה,רייזל, פולין (פעייה), זאב מתתיהו, ונחום מרכוס,
הצטרפו אליו אחריי שנה. גרשון ואליעזר נולדו בארץ ישראל.
חברת אהבת ציון לא ציידה את המתיישבים ברישיונות עליה וגם לא
בדמי הבקשיש הדרושים לעיקוף איסור הכניסה לארץ ישראל החל על יהודים תושבי חוץ
לארץ.
על התלאות שעברו מתאר דוד שוב בכתבתו בעתון הצפירה:
"בטורח גדול, ומובן שעל ידי דבר העונה על
הכל (השוחד)במידה גדולה, אחרי נודם ונועם איזה שבועות על האוניות מפורט סעיד ליפו,
חיפה ובירות, ועוד הפעם לפורט סעיד, ומשם נסוע ושוב, עלה להם לרדת, אחדים ביפו
אחדים בחיפה ואחדים ביירות ויבואו לפה. " (חבצלת 4 בדצמבר 1898)
לאחר טלטולים, הגיעו לראש פינה שם עבדו כשכירי יום, העזרה
המצופה מהברון נדחתה. ההתחלה היתה קשה, ללא היתר בניה מהשלטונות הטורקים הם הקימו
צריף שבקומה התחתונה אכסנו את הבהמות ולמעלה התגוררו. בעתונות התקופה ציינו את "החלוצים,
ממפלגת החסידים מטים שכם לעבוד בזיעת אפם על אדמת הקודש לשם מצוות יישוב הארץ.
(האי גלילאה, הפסגה 17 לפברואר, 1899.
קבלת הפנים של אנשי ראש פינה המושבות השכנות היה פחות נלהב. היו שביקרו את היוזמה הגליציאנית. כי ראו באדמת מחניים עתודה להרחבת המושבות
שלהם . גם פקידי הברון לא גילו יחס אוהד.
בשנת 1899 הצטרפו לקבוצה עוד שבעה מתיישבים. בעדויות ומכתבים שתארו
את חיי המתיישבים אפשר למצוא גם כאלה המתפעלים ממאמצי המתיישבים ומכושרם, שאליהם
הצטרפו גם בניהם ובני משפחותיהם מגליציה, כמו תיאורם של האגרונומים זוסמן
ומאירוביץ:
"מרנין את הלב מראה צעירי מחניים בעבודתם בקושי האמנתי כי לא
פלח מבטן ומלידה לנגד עיני ... זאת אוכל להגיד כי בהיותי במושבה קצרו
הקולוניאליסטים בעצמם, קירשנבאום, קרומביין, אייזק האבר, פרל, וגם איזה נערים ,
קוצרים ותולשים עדשים..." (אייזנשטט ברזילי, לוועד האודיסאי 17.5.1900,
אצ"מ.8 א25).
לצד עדויות כאלה היו עדויות על כושרם הנמוך וחוסר נסיונם של חלק גדול
מהמתיישבים בעבודת אדמה.
החיים במחניים היו קשים מנשוא למשפחות. את הקשיים מספרים אנשי מחניים
בזכרונותיהם , כמו אליאב פייקוביץ, וכן ילדי המתיישבים שהעלו את
זיכרונותיהם. (ש. שיין, עמ' 122)
החום היה רב, השטח היה חשוף ללא עצים, בתחילה גרו בצריפים ארעיים,
והכשירו את השטח לגידולי שדה, עדשים ומעט חיטה, היה להם משק חלב קטן וגינת ירק לכל
משפחה. הם השתמשו בשיטות עבודה מסורתיות שהיו נהוגות בין ערביי הסביבה, בחורף סבלו
מעודף מים שהצטבר בביצות ובקיץ סבלו מחום ומחסור במים. מחלת הטרכומה (גרענת) פגעה
ברוב המתיישבים. ביילה, אשתו של געצל, ובתו ריייזל, איבדו עין כתוצאה מפגיעה זו.
המקום שרץ פרעושים, מאורות נחשים, חתולי בר שטרפו את התרנגולות וקדחת. בנוסף לכך
חששו מפגיעת שודדים שעברו לא פעם במקום ונזקקו לשמירה. הם שלמו דמי חסות לעלי כורדי
שהיה גנב גדול אך הפחיד את הגנבים הקטנים. ובנוסף לכך סיפק להם רובים וגילה להם
את דרכי הבדויים. במהלך 1901 נבנו בתי אבן , נחפרה באר וכן הוקמה חנות שסיפקה
לתושבים מצרכים בסיסים, שלא יכלו לספק לעצמם והובאו מצפת.
חלק מהמתיישבים היו חסרי ניסיון בחקלאות, והפסידו את כספם ונזקקו
לתרומות על מנת לבנות את בתיהם. בשנת 1901 נסגרה אגודת "אוהבי ציון",
ועם סגירתה פסקו התרומות. בשנת 1903 הוקם ועד לסיוע בעזרת כסף שהגיע
מחו"ל אך בשל מחסור בהון, מבלי תמיכת הברון, וחוסר ידע בחקלאות של המתיישבים, המושבה התפוררה
ופשטה את הרגל, אדמתה נמכרה לאנשי ראש פינה, והמתיישבים פונו מבתיהם עבור מעט
פיצויים.
געצל נשאר עם אחרוני המתיישבים ואחר כך עבר לצפת, שם חי חמיו
יוסף יצחק הכהן יודנפרויינד, אבי אשתו ביילה. משפחת יודנפרויינד הגיעה לצפת בתחילת מאה ה19. כאשר המשפחה גרה בצפת, התגוררה בחלק
העליון של סימטת תרפ"ט קרוב לכיכר ה"קויילם פלאץ" (כיכר הפחמים).
מספרים שהיה ידוע כאיש בעל חוש הומור, אופטימי ובעל קול ערב, ובערב שבת היתה כל
המשפחה שרה את זמירות השבת להנאת השכנים והעוברים בסימטא. בית הכנסת בו היתה המשפחה מתפללת היה בית הכנסת טצ'ורקוב שהקימה משפחת יודנפרויינד והצטרפה אליו משפחת פרל. המשפחה היתה קשורה כבר בפודהייצה לחסידות טצ'ורקוב. בנו זאב נשלח לסבו וסבתו ולמד בחיידר בצפת. בארץ ישראל נולדו לגעצל וביילה
הבן גרשון 1903, והבן אליעזר 1905.
את בנו הבכור משה פרל, בנו נחום מרכוס פרל, ובתו פולין (פעייה), שלח
לאחיו שהתבססו בארצות הברית.
בצפת הקים יחד עם בנו את "דפוס הגליל", ובשנת 1912 קיבל הצעה מקהילת גלבסטון בטקסס בארצות הברית, שם שהו רבים מבני משפחתו, לשמש חזן ושוחט
והוא נסע לארה"ב לתקופת החגים. כאמור כל אחיו, למעט אחד שנשאר בפודהייצה, כבר התגוררו בארה"ב, ולכן כנראה נסע גם הוא לחפש שם את מזלו. הוא לקח איתו את בנו משה. אשתו ביילה ובתו רייזל (שושנה) וגרשון הצעיר נשארו בצפת, געצל חזר לצפת בטענה כי אורח החיים בקהילה האמריקאית אינו מספיק דתי אך סיבה נוספת היתה מחלת העיניים של ביילה ורייזל שבעטיה היתה נמנעת כניסתן לארצות הברית. את משה בנו השאיר בארצות הברית .
געצל חזר לאוסטריה על מנת למצוא מרפא לעיני אשתו ובתו. אשתו ביילה נפטרה ביום כ"ז חשוון תרי"ג 1913 . על
נסיבות מותה מספרים במשפחה: בנו זאב מתיתיהו , ואשתו חנה לבית ברש"ד שכלו את בתם
הבכורה כשהיתה תינוקת. חנה היתה כנראה במשבר קשה ולכן החליטו שתיסע
לפודהייצה לאזור כוחות ולפגוש את משפחת בעלה, שהכירה כשגרו בצפת . כאשר הגיעה לשם התברר לה
שהיא בהריון ולכן הוחלט שתישאר שם עד הלידה. בערב בו תקפו אותה צירי הלידה
ירד שלג וחמתה ביילה רצה להזעיק את המיילדת. היא חלתה בדלקת ריאות ונפטרה. ואכן
שנת מותה, היא שנת הולדתו של משה פרל, בנם של חנה וזאב מתיתיהו. לאחר הלידה חזרה
חנה לארץ. לא ברור אם בעלה היה איתה במשך כל התקופה או שנסע להתאבל על אימו ולהביא את רעיותו ובנו התינוק בחזרה לצפת.
געצל נשאר בגליציה, בפודהייצה, ונישא בשנית. הוא חזר לארץ,
בשנת 1933 . בתקופה זו היה קשה להיכנס לארצות הברית ומשום כך חזר לפלשתינה לסיים
את חיו בצפת יחד עם משפחת בניו זאב ואליעזר. בלה פרל, בתו של אליעזר, זוכרת
שהיה נשוי בשנית ותיקי המשפחה זוכרים שכונתה ינטע.
בניו אליעזר וזאב נשארו בצפת והפכו במשך הזמן למלונאים.
נחום ואשתו פרידה ניהלן את מלון "ציון" וזאב וחנה פרל היו בעלי מלון "הרצליה".
געצל נפטר ונקבר בצפת בשנת 1940 צאצאיו: זאב מתיתיהו
בצפת, אליעזר פרל בצפת, משה בארה"ב ,שושנה (רייזל) מתה בגרמניה, פועה (פעייה)
בארה"ב, גרשון פרל בארה"ב, והאח נחום מרכוס חזר לפולין שם הקים משפחה. הוא נסע לארה"ב בכדי
למצוא פרנסה בעוד משפחתו נשארה בפולין, אשתו וילדיו לא יכלו לצאת מפולין והם נספו בשואה.
הוא נשאר בארה"ב ובשנת 1969הגיע ארצה לחתונה של אליקו (אלייקים),
בן אחיו אליעזר, ונשאר בארץ עד יום מותו ונקבר בצפת. בלה מספרת שהתקשה לספר על משפחתו שנספתה והיא אינה יודעת על כך דבר.
 |
| מחניים מתןך "מחניים, מושבה קצרת ימים, ש. שיין) |
 |
| געצל פרל בשדות מחניים ( באדיבות ארכיון מחניים) |
בית הכנסת צורטקוב בצפת בשנות ה60
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה