נספחים

החנוכיה

לכל חג ריחות ומראות משלו.

גם לחנוכה היה ריח מיוחד, ריח חורף, ריח שמן מטוגן, ריח נפט של תנורי חימום, וגם ריח  נפטלין.

בחוץ גשם של כסלו, אמא הורידה מהארון העליון את בגדי החורף, המגפיים, הערדליים, השכמיות מהבד המגופר, כובעי צמר, ושאר יצירות מופת סרוגות מעשה ידיה. השמחה רבה, ומול המראה מתרחשת חגיגה קטנה.  מה שקטן עובר לאחותי הקטנה, מה שקטן על אחותי נשלח לבנות הדודות בירושלים, וכמובן ערמה מיוחדת שנשארת בצפת למי שנזקק. חבילה מחכה לגב' זילברמן וצבא הישע שלה, והן כבר יודעות מי צריך ומה.

אבא מוציא את תנורי הנפט מהמחסן, בודק את הפתילות, פה מפמפם, ושם צובע ואנחנו מפשפשות במזנון לחפש את החנוכייה כדי להכינה לחג. החנוכייה שלנו היתה חנוכיה יצוקה מחרס מזוגג בצבע טורקיז, שהורי קבלו כמתנת חתונה. כמוה היו כמעט בכל בית בשנות החמישים.  בעיננו היתה זו החנוכייה השמחה ביותר בעולם. הדלקנו בה נרות שעווה מסולסלים וצבעוניים וכל ילד זכה להדליק נר או שניים, הכל בהתאם לחוקים בלתי כתובים שהיו מקובלים על כולנו. עד שסיימנו לומר את התפילה, לשיר מעוז צור ולנגוס בסופגנייה הראשונה, כלו להן הנרות במהירות, ולכן הורשנו  להדליק חנוכיות שעשנו בשיעור המלאכה מפקקי בקבוקים או ספלולים על מנת להאריך את האור והנס.

מדי חנוכה, באחד הערבים, היינו נוהגים להדליק חנוכייה עם דוד משה והדודה שרה במלון "הרצליה", ולמרות שבעונה זו של השנה לא היו אורחים, היתה פייגלה הטבחית מכינה לנו סופגניות בנוסח גליצייה שעברו שדרוג צפתי. המעמד המשפחתי הפיג את האפרוריות והשקט שאפיינו את המלון בעונה זו.

שיאה של השמחה היתה כאשר הדוד משה היה מוציא מעמקי הארון את חנוכיית הכסף העתיקה, אחרי שזיסל מרקה וצחצחה אותה ובקש מאבא דניאל, שראייתו היתה הטובה במשפחה,  שיתלה אותה על החלון הגדול שפנה לגן, כי הרי במשפחתנו, הסובלת מבעיות ראיה, לא פעם, במקום לתלות תמונה על קיר, תלו אותה על זבוב שהיה בסביבה.

אחר כך היה מסיר את משקפיו העבים, ומנקה את האדים בממחטה הענקית והמגוהצת שהוציא מכיסו מרכיב שנית את המשקפיים ומקרב את עיניו לכדי 10 ס"מ  אל הכד הקטן הכסוף וממלא אותו בשמן זית.  אחר כך בזהירות היה מוזג לשקערוריות קטנות ומבקש מאבי  או מאחד מילדיו שיניח בהן את פתיל הכותנה. וכל זה נעשה בדממה וללא הפרעה שחלילה לא יסיט הרעש את עיניו מהמטרה.

ואני הייתי מתבוננת בחנוכיית הפלאים,  שאמרו לי שעברה מאב לבן, ושמעתי את שאגת האריות ששמרו על לוחות הברית, שלא הצלחתי לקרוא בהן את הכתוב. וכתר מלכות רב הוד ניצב במרכז לוחות הברית כאילו הושם שם ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. וליטפתי בעיני את הפרחים המגולפים את העלים והסלסולים. זו היתה חנוכיית כסף שהייתי בטוחה שרק בארמונות המלכים מצויות דומות לה. ואורה נמשך ונמשך והאיר גם אחרי הברכה, וגם אחרי השיר וגם אחרי שחיסלנו את הסופגניות והיא הטילה את אורה על מטבעות דמי החנוכה, שקבלנו מהדוד משה, בערמות קטנות עטופת במפית נייר.

וכל מה שרציתי היה  לגעת וללטף את המתכת המבהיקה ולהרגיש את קסמה שעובר אלי ואת ההקדשה שכתובה על לוחות הברית באלה המילים:

למזכרת אהבה מאת הרב הנכבד מוהר"ר

יוסף יצחק  אוהב ישראל שליט"א

להחתן מוה"ר געציל פעריל

בעיר הקודש צפת תובב"א בשנת

השנים עברו, החנוכייה ניתנה לגעצל מחותנו יוסף יצחק יודנפרוינד (שכינה עצמו בשם העברי "אוהב ישראל") כנראה לאחר שפרק ההתיישבות במחניים הסתיים, והוא השתקע בצפת. משום מה לא צויינה השנה, אך אני מניחה כי היה זה בין השנים 1903 ל 1910. החנוכיה אופיינית לסגנון החנוכיות האוסטריות מאותה תקופה. געציל העבירה לבנו זאב שהעבירה לבנו הבכור משה , שגם הוא העבירה לבנו יואל שהעבירו לבנו שאול.

את החנוכייה אפשר להעביר לצאצא אחד בלבד, והיא אינה ברשותי,  אך את סיפורה אני יכולה לספר לרבים.

אני מקווה שגם ילדיו, נכדיו וניניו וכל מי שיקבל בבוא העת את החנוכייה, ירגיש  את זרם הדורות שעובר בה וישכיל לשמור אותה ולהעבירה מדור לדור.

  

הסיפור על הדודה רייזל'ה שנשכחה

בכל משפחה מתחבא איזה סיפור עצוב, כך גם במשפחה שלנו.
לפני כשלושים שנה, נסעו הורי לטיול חייהם בארצות הברית. 
שנים רבות אחרי שחזרו היינו צופים בשקופיות שצילמו ושומעים שוב ושוב את סיפורי ההרפתקאות, שנשמעו לנכדים כמו סיפורי קולומבוס מגלה היבשת. לא פעם היה נדמה שגם אימי האמינה, כי אכן גם הם השתתפו בגילוי מקומות מופלאים,  למרות שאלו נמצאים בכל מסלול של טיול מאורגן שמכבד את עצמו. 
אבל בכל זאת, גילוי אחד היה להם.
במסגרת המסע המאורגן לקחו להם הורי עוד מספר ימים על מנת לפגוש בני משפחה שהכרנו רק מאגרות ה״שנה טובה״ ששלחו לנו.
באחד הערבים נפגשו עם ג'ורג, בנה של רייזלה, דודתו של אבי, שזה היה המפגש הראשון ביניהם.
הפגישה נערכה במסעדה מסתובבת שעל אחד מגורדי השחקים, ומי שהופיע במלוא הדרו היה, כדברי אימי, גבר לא גבוה, בעל מראה ״פרלי״, כשעל זרועו נשענת יפיפייה  גבוהת קומה, שהוצגה בפניהם כ״נהגת שלו.״ היות ומשפחתו של אבי  ידועה כמשפחה שגוררת כבר כמה דורות בעיות עיניים, שמנעו מהם להוציא רישיון נהיגה, קבלו  כל הנשים במשפחה את התואר ״נהגות״.
הדוד, שכנראה נהג להחליף את "הנהגות" שלו לעיתים תכופות, ניחן גם ברגשנות מוחצנת, שגם היא תכונה לא נדירה במשפחה.
לאחר החיבוקים והנשיקות , הארוחה הטובה והמשקאות ששחררו כמה בלמים, סיפר בן הדוד שלמרות שחלפו שנים רבות, הוא עדין חש תחושת  טינה לדודיו בצפת על שלא הביאו אותו ואת אחיו לארץ,כשהיו ילדים קטנים. אבי לא הבין כל כך במה מדובר, כי הסיפור התרחש  לפני שנולד.
אבי, כמנהגו ניסה לרכך את האווירה והתחיל לזמזם שירי חזנות שהכיר עוד מילדותו, מה שגרם לדוד שהצטרף לשירה לשפוך נהרות של דמעות. השירים מבית אבא כנראה חיברו אותו לזיכרונות  מעברו ובאי המסעדה גילו אמפטיה בלתי רגילה למעמד המרגש.
כשחזרו, שאלתי את אבי על מה ולמה כעס הדוד, אבל אבי אמר שעד כה לא ברורות לו נסיבות המקרה. 
עברו שנים, כשהתחלתי לחקור את סיפור המשפחה על שלוחותיה, ניסיתי לקשור חוטים מעבר לאוקיינוס , ולחבר חלקי סיפורים לתמונה ברורה יותר, הציק לי הסיפור הבלתי פתור הזה, אך לא נותר את מי לשאול.
חידת הסיפור נפתרה בקיץ 2012 כאשר ברוס רוזנשטוק, בנו של בן הדוד ג'ורג, והגיע לביקור בצפת עם משפחתו, הוא כנראה רצה לסגור  מעגל משפחתי. למרות שאביו מעולם לא ביקר בארץ, רצה בנו לראות היכן מתגוררת המשפחה שאביו נטר לה טינה, שאולי רוככה בכמה שעות של חסד, ואולי אף נסלחה למתים בזכות אבי, בזכות כמה כוסות של יין ובזכות שירים ביידיש  מעיר אבותיו, פודהייצה.

וכך, כמו בפאזל, מצאו להן פיסות הסיפור את מקומן, ולמרות שחסרו כמה פה ושם, ניתן היה לראות את התמונה בבהירות.
סיפור המעשה התחיל  בסוף המאה ה19, כאשר קבוצת צעירים מפודהייצה בגליציה החליטה להקים מושבה בארץ ישראל, חלומם היה לחיות חיי חקלאות ותורה. הם נבחרו בקפידה ע"י, הקהילה שמימנה את הוצאות הדרך ואת ההשקעה הראשונית, רכשו במניות שהקנו להם חלק בקרקע . הבעיה היתה שהבחירה נעשתה על פי כישוריהם התורניים ולא על פי כישוריהם החקלאיים.
סבו של אבי געצל פרל, נבחר כנראה  בשל אישיותו הכריזמטיות , קולו הערב, וגופו החסון.
הקבוצה הגיעה ב 1898 למחניים שם ייסדו את המושבה, אחריו הגיעו אשתו ביילה מבית יונדנפרויינד וילדיהם. לאחר ארבע שנים של תלאות, וכישלונות רצופים של ניסיונות חקלאיים, ננטשה המושבה בשנת 1903 וחבריה נפוצו לכל עבר. געצל ומשפחתו, שהתרחבה בינתיים, עלו לצפת שם התגוררה משפחתה של אשתו ביילה. הדבר היחידי שלקחו איתם ממחניים היתה טרכומה, מחלת עיניים קשה, בה לקו אשתו ובתו רייזל.

רוב ילדיו של געצל נסעו לחפש את מזלם בארצות הברית ועם השנים גם הצליחו להתבסס בה, בניו, זאב (ולוול ) ואליעזר, התבססו בצפת, אליעזר נשא לאשה את פרידה, ידידתו מפודהייצה, וולוול נשא לאישה את חנה, בתו היפה של אחד מנכבדי צפת, הגביר יואל ברש"ד.
בעוד געצל סיים את ההרפתקה החלוצית שלו בפלשתינה, הגרו כל אחיו לארצות הברית. תוך זמן קצר הם הקימו מושבה לא חקלאית בטקסס, ששגשגה והתרחבה בניגוד להתיישבות במחניים. כשהבינו האחים ממכתביו, כי העתיד בפלשתינה אינו מבטיח ביותר, ובצפת החיים לא קלים, סדרו לו משרה של חזן באמריקה ויתכן כי אף סייעו לרכוש את כרטיסי הפלגה לו, לאשתו ביילה ולבתו רייזל.
לאחר טלטולי דרך ביבשה וחציית האוקיינוס, הגיעה המשפחה הקטנה בשנת 1912 לשערי אליס איילנד כשמעברו השני של השער מחכים להם בנם משה ואחד האחים שבאו לקבל את פניהם. וכמו סיפורו של משה, שהגיע עד גבולות הארץ ולא נכנס אליה, כך גם געצל ומשפחתו לא הורשו להיכנס בשערי אמריקה, בשל מחלת העיניים הקשה שלקו בה אשתו ביילה ובתו רייזל. באין ברירה נאלצו לעלות בחזרה על האונייה ולחצות בחזרה את האוקיינוס. אך הפעם החליטו לחזור לפודהייצה עיר הולדתם ולא לפלשתינה הארץ הקשה. זמן לא רב אחרי בואם לפודהייצה  בשנת 1913, נפטרה ביילה מדלקת ריאות בה לקתה, כאשר רצה בשלג להזעיק את המיילדת לכלתה חנה, שהגיעה מפלשתינה לבקרם, ונשארה שם ללדת את בנה משה.
רייזל, שמחלת הטרכומה עשה שמות בראייתה, נישאה לבחור יהודי ממוצא גרמני בשם אהרון רוזנשטוק. הם עזבו את גליצייה ועברו להתגורר בגרמניה, שם נולדו בניהם ברטלד וגרשון. אהרון שהיה כנראה גבר אלים וחובב שתייה, נטש את משפחתו, או שאשתו רייזל ברחה מפניו עם שני ילדיה הפעוטים. היא התקשתה להתמודד עם קשיי גידולם, משום מה היא לא חזרה לבית אביה האלמן, אולי בשל המלחמה שפרצה בשנת 1914 ונשארה בגרמניה חולה עזובה לנפשה, ומטופלת בשני ילדים. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה היא כותבת לאחיה בצפת ומתחננת שיקבלו את שני בניה לצפת. האחים לא יכולים להיענות לבקשתה, צפת בשנות המלחמה היתה נתונה בקשיים חולי ורעב, אין שום דרך להעלות בני משפחה לארץ . היא מנסה להכניס את ילדיה לבית יתומים על מנת שידאגו להם אך נתקלת בסירוב, "הילדים אינם יתומים" אומרים לה. וממילא גרמניה משופעת ביתומי מלחמה, מגיפות ושאר צרות . ברוב ייאושה היא קופצת מהחלון אל מותה.
הילדים מתקבלים לבית יתומים.
פרק הזמן הזה, שהוא טעון וטרגי, רב הנסתר בו מן הגלוי. המלחמה הגדולה והקשה עזרה לטשטש את התמונה והשאלות מדוע לא נעזרה באביה שבגליציה או אחיה בארצות הברית לא ממש ברורים. הסיפור גם נידחק והוחבא אם מרצון או אולי מכאב ע"י בני המשפחה וסיפורה של רייזל האחות ה"עיוורת" הושכח.
שני האחים, גרשון וברטולד בנימין,  גדלו כנראה בבית היתומים בגרמניה. אין לי מושג אילו קשרים היו להם בשנים אלה עם משפחתם. סבם געצל, נישא שנית וחזר בשנת 1933 לארץ ישראל וחי בצפת סמוך לבניו וועלול זאב אליעזר. בסוף שנות השלושים סייעה פאולין אחותו של געצל, שחיה בארצות הברית, לבן אחותה להגיע לארצות הברית, שם הפך מגרשון לג'ורג, הוא אותו גורג שנפגש עם הורי בניו יורק.
אחיו ברטולד, נשאר בגרמניה והיה פעיל בהצלת ובהברחת יהודים להולנד. הוא עצמו נתפס ונספה באושויץ. בשנת 1944.
פרק זה בתולדות המשפחה התברר לי רק לאחר שנים רבות, שכמעט כבר לא נשאר איש שיכול להוסיף פרטים ולמלא פרטים חסרים. בעצם הסיפור הזה התברר לי אך ורק בזכות האינטרנט שבעזרתו הצלחתי הצליח לקשור את ילדי הדור השלישי שנפוצו בכל העולם. ואולי ריפא גם פצעים פתוחים וכעסים שנגררו שנים, רק בשל העובדה כי הגיבורים בסיפור לא הצליחו לתקשר ביניהם.
בארכיון יד ושם מצאתי את דף העד של בטי ברגמן ידידתו, שבזכותה הונצח זכרו. מה שצבט את ליבי היתה העובדה כי הוא כנראה מחק את השם פרל, שהיה שם משפחת אימו רייזל, והוסיף את שם המשפחה של משפחת סבתו וסבו יודנפרויינד. רק לאל פתרונים. 
בקיץ צפתי, על כוסות לימונדה, בצל האורנים שבחצר, הצלחנו לצחוק, לספר ולפייס את הרוחות של אבות אבותינו.  

דף העד ביד ושם כפי שנמסר ע"י מכרה שניצלה 

מזכרונותיו של משה שור

משה שור היה אורח קבוע במלון הרצליה בצפת. היתה לו חנות ספרים בחיפה "היכל הספר" שפעלה עד 1964. את זכרונותיו משהותו בצפת ובמלון "הרצליה" העבירה אלי בתו.