קטעי יומן

מתוך יומנו וזיכרונותיו של הבן דניאל פרל 

בהיותו בן 14 כתב אבי את זיכרונותיו. בשנת 1938, בהיותו עצור בכלא הבריטי מזרעה של יד עכו הוא כתב מכתבים שמתעדים את שהותו במקום, ואחיו התאום, שמואל פרל, העתיק את מכתביו ליומן. כשחזר מהשבי במזרעה, העתיק ליומן זה גם את זיכרונותיו מימי ילדותו.

הבאתי את דבריו כלשונם, הוספתי הערות הבהרה בסוגריים. 

החדר

"בוקר, אחרי ויכוח בין אבא ואמא.  (אמא אמרה לבית הספר ואבא לחדר.) הוחלט כמו אבא.אחרי הצהרים אבא לקח אותנו לחדר של ר' ברל'ה, בתוך סמטאות צפת הגענו לחצר מעט רחבה ובקומה התחתונה כעין מרתף, ישב לו הרבי ע"י שולחן ארוך ומסביבו ילדים. הרבי קבל אותנו בסבר פנים יפות ואת אחי הושיב על ידו ואותי שלישי בצד ימין ולמדנו חומש. הרבי צועק, וכל הילדים אחריו, מתנועעים ומשחקים מתחת לשולחן. וכל פעם הוא שואל לתלמיד "איפה עומדים?"  (לבדוק אם הילדים עוקבים אחרי הכתוב) והתלמיד אחריו גם כן, "איפה עומדים".

הרבי גוער, והתלמיד גוער אחריו ומתנועע. הרבי קם בכעס לתלמיד והתלמיד כבר מתחת לשולחן, ובאחת, מהפכה!. התלמידים מוצאים הזדמנות לשחק ולריב. עד שהרבי תופס את התלמיד ונותן לו כמה צביטות חמות באחור. וכמה משיכות באוזניים ומושיב אותו על ידו ושוב פעם, אותה התזמורת.

אני ואחי חבשנו כובעים כמו חלוצים ובלי פאות וזה לא מצא חן בעיני הרבי, ובזמן שהיינו צריכים להסתפר הזהיר אותנו הרבי שלא נוריד את הפאות. וכשבאנו הביתה עם פאות מבית הספר זה לא מצא חן בעיני אמא והיא לקחה מספריים והורידה לנו אותם, ואנחנו פחדנו ללכת החדרה. עד שאבא בא, והיה ויכוח בין אבא לאמא על שהורידה לנו את הפאות, אבל זה לא יכול היה לעזור. ואבא הוכרח להוביל אותנו לחדר, ומובן שהרבי לא אמר דבר כי אבא היה משלם לו ובקביעות, ואז היה גם יום התשלום. ואנחנו הרמנו ראש יחידים בלי פאות, ועם כובעים של חלוצים וכל הילדים היו תחת פקודתנו. והחברים התחילו להתקאנות בנו והם לקחו שטינגה (שרף של אורנים) והדביקו את פאותיהם ועל ידי זה הוכרחו לקצר את פאותיהם, אבל לא העזו להוריד אותם לגמרי. וכך נמשך תמיד ויכוח בבית , אמא לבית הספר ואבא לחדר. ובשבת אחת כשבא  דוד שלי  מחוץ לארץ לצפת, הוזמנו אל הסבא (הסבא יואל ברש"ד) לארוחה משותפת ושם התגלגלה שיחה על חינוך ילדים וכו' ואמא אמרה, שמוטב לו היינו הולכים לבית הספר . קם הסבא התקיף ואמר, כן, ביום ראשון יתחילו ללכת לבית הספר!. בבית הספר היתה יותר משמעת כי למדו עברית, ובית הספר היה יותר יפה עם כסאות יותר מודרניים. ומורים יותר צעירים אבל בהפסקות הספקנו להשתובב יותר מאשר בחדר כל היום. והנה הגיע החופש, ואבא החזיר אותנו לחדר אצל ר' יודל'ה שהיה לו תענוג בצביטות, ואחרי זה אצל ליטבק אשר היה שולח אותי תמיד להביא לו אוכל מאשתו יוכבד. לחם ושום ומלח. ואני הייתי רץ מרצון לב, כי מצאתי הזדמנות לצאת מעט לרחובות. ואחרי זה אצל ר' אשר זלץ, אשר היה מסדר מסיבות, ועל התלמידים היה להביא כסף , והוא היה מוריד מהכסף חצי בשבילו. ואחרי זה במסיבה היתה באה בתו הקטנה והיה נותן לה את כל הדברים הטובים הביתה. הרבי הזה כמעט ולא היה רואה שני מטר לפניו, ולכן היה לו מקל ארוך ואם הי שומע איזה קול לא מן העניין,  היה מרביץ מתחת לשולחן על הרגלים על ימין ועל שמאל, וכך התרגלנו אצלו רק לשחק. והוא הולך אתנו כל יום שישי לבדוק את ההריף, שזה גבול תחום השבת, ומובן שבמקום לתקנו היינו מורידים אותו ולא היה רואה. ואחרי זה עלינו לרב מרדכי כהנא, מעט יותר מודרני עם משקפיים ללא זקן ואנחנו התחלנו ללמוד לכתוב עברית. אצלו היה גם מעט משמעת ויותר ניקיון כי אצל הקודמים היה ממש נורא במובן זה. המורה בעברית התחבב מאד על התלמידים, היה מתקשר עם הדור החדש. אצל ר' מרדכי התחלנו ללמוד בחורף בלילה כי היום היה קצר ואז היינו

מביאים איתנו ארוחת ערב. שעד היום אני אוהב אותה, והיא לחם ושמן ושום ועגבנייה. היינו מביאים פנסים ובלילה היינו הולכים בתהלוכת פנסים מוארים ושירה בפינו. וגשם יורד בלי הפוגות. והנה בלילה אחד, וגשם חזק ירד ובדרך מנגד המשטרה המרכזית עכשיו, ברחוב התחתון איפה שהיה פעם בית היתומים, בשנת תרפ"ט, ע"י המעיין, נפתחה תעלת השופכין ואחי נפל לתוך התעלה עד הצוואר ולא יכול היה לצאת וגם אני לא יכולתי להוציאו ועד שהזעקתי את ההורים והוציאו אותו כמעט ומת. וממחרת בערב התחלנו ללכת מן הדרך העליונה, דרך מייברג עלינו על דרך המלך ומאז התחלנו ללוות את מאיר מייברג חצי הדרך הביתה. כי גם הוא הלך חלק דרך זו וכשהגענו אל הכביש הוא פנה צפונה ואנחנו ירדנו דרומה לעיר הערבית.

אצל הרבי הזה התחלתי לשחק שח מט. בכל יום חמישי הרבי היה  מוציא את התלמידים החוצה לשדה או אל עץ , שמלא תפקיד חשוב בילדותנו . וע"י עץ התות היה מגרש די רחב שהיינו משחקים בו בכדור – רגל (כדור משמעו אז קופסת פח או גרביים ממולאות) וכל מיני משחקים אחרים. במגרש היה לוע של תותח תורכי עם בית הקיבול שהפכנו אותו לתנור ואפינו פיתות. המגרש גם הכשיר אותנו בקפיצות לגובה ולמרחק וכל מיני ספורט. ביום חמישי אחד הרבי הביא שח מט לשחק ואני ידעתי רק את המהלכים של הפיגורות. ומובן במשחקים הראשונים הרבי ניצח אותי והיה מתמלא תוקפנות וגאווה. אבל זה לא נמשך הרבה זמן, ואני התחלתי לנצח אותו. והוא היה שוכח את עצמו באותו יום, והיה משאיר את התלמידים בחוץ כל היום. כי רצה לנצח אותי לפחות פעם אחת ולצאת כמנצח והוא לא הצליח. ואני הייתי נעשה עצבני , נורא כי רציתי לשחק עם עכל התלמידים ששמחו והיו מתגרים ברבי שימשיך לשחק ולנצח.

ועם משחק השח מט כמעט ועבורו נהרגתי. ערב אחד באתי אל מאיר מייברג ושם שיחק המושל עם אורח בשח מט, ואני התחלתי לעזור לחלש במשחק וניצחתי את המושל ברגמן. והוא הזמין אותי לשחק ואני לא סירבתי. ומשחק ראשון, שארך יותר משעתיים אני ניצחתי וכן היה גם במשחק השני שהוא נכנע. והשעה כבר חצות ובחוץ אור ירח מלא ואני ואחי מתחילים לרוץ הביתה . ביתנו היה ברחוב הערבי מעל הגרז' של אבו עוסמן. (עד מאורעות תרפ"ט, 1929 התגוררה המשפחה בבית מעל הגרז' של אבו עוסמן, בסמוך למה שהיה בעבר קפה פינתי, וניהלה שם מלון קטן) ואיך שרק יצאתי מבית מייברג נכנסתי בריצה לתוך חוטי ברזל דוקרניים נגד אפ"ק, (הכוונה כנראה למחסומי תיל שהיו מול בנק אפ"ק, היכן שהיום נמצא בנק לאומי.) וחתכתי לי את כל הפנים עמוק מאד. משני עברי העין הימנית והלחי הימנית שהיה כמעין חלון. ואת האף. והמון דם ירד לי ואחי עמד וצחק שזה הרגיז אותי וצעקתי שרק הוא אשם, וכך הלכתי יותר מחצי קילומטר הביתה ונכנסתי למיטה שלא ירגישו בי , כי פחדתי שמא אבאי שאל איפה התפללתי מעריב , ואני לא התפללתי ואחי סיפר. והם קוראים לי אבל אני עושה כלא שומע, עד אשר אמא ואבא באו עם מנורה ביד ומצאו אותי וכל המיטה מלוכלכת בדם והתחילו לצעוק כי חשבו אותי למת. אבא הוריד אותי לרופא מתחת לביתנו ותפר לי את הפנים. ואחרי שלשה ימים הבראתי ורק הרגשתי חלש מאד. היה לי מזל בכלל להיפצע. אבל מעניין שאף פעם לא נפצעתי ע"י ערבים למרות שלא עבר יום בלי קטטה אתם. ואני את כל מרירות נפשי שפכתי עליהם" .
(ע' 102 ביומן)

המלמד אשר זלץ בסמטאות צפת, באדיבות איטה זילברמן.

תלמוד תורה רידב"ז  1923 (באדיבות מוזיאון המאירי)
הילד השלישי בשורה השניה מלמעלה, זה שמואל פרל, (התאום דניאל כנראה "הבריז" , כמנהגו)

בית הספר העברי בטקס שבועות, ראשית שנות השלושים (באדיבות בלהה קונינסקי)

"מגרש המשחקים " של הנוער בצפת, למרגלות המצודה. משמאל בניין הכנסיה , ברקע מלון סיטידל (מוזיאון גליצנשטיין), בצד ימין המגדל החשוף. היום עובר במקום כביש. (הצילום נעשה כעשר שנים לאחר התאור ביומן)

טיולנו מצפת לחיפה דרך ואדי קורן   

את סיפור הטיול הכרתי מתוך היומן, היו לי גם תמונות בודדות ששערתי שצולמו  מתוכו. את האישור הסופי קבלתי כשראיתי, לפני כחודש, את התמונות באלבומו של דודי שמואל וכך הצטרפו התמונות לסיפור .

התמונות צולמו במצלמות הקודק שקבלו שמואל ודניאל מהוריהם כמתנת בר מצווה, כך שהטיול התרחש כנראה באביב תרפ"ט לפני המאורעות. ואחרי בר המצווה שהיה במוצאי חג הפסח.

בטיול השתתפו התאומים שמואל ודניאל פרל, האחים אברהם ויהשע גרינפלד, משה קישק  מאיר מיבר ונחום כוכב. 

 

היומן 

 עומד משמאל - שמואל פרל, לידו נחום שטרן (כוכב), מימין יושב דניאל פרל.לידו אברהם ומשה קישק. מאיר מייברג מצלם

"יום א' בבוקר. הכוכבים נוצצים והלבנה מציצה מבעד אשנבי ולוחשת לי הגיע הזמן. קפצתי ממשכבי ויצאתי לדרך. שקט דומיה בחוץ, רוח לח נושב ממערב . צעדנו לאברהם והנה אין עוד אף אחד ואפילו אברהם עודנו ישן. דפקתי שלש פעמים ואין קול ואין עונה, ונשאתי רגלי לחברי משה גרינפלד שם מצאתי את הפרד עם בעלו וחברי הגרינפלדים עומדים מוכנים לדרך. אז הלכנו כולם וחזרנו למקום מרכזנו והערנו את אברהם ושאר החברים ושמנו את משאנו על הפרד ויצאנו לדרך. ורגלינו קלות כאיילות, הדשא הלח רטוב מטל, ופנינים נראים על כל צמח. הרועים עם חליליהם יצאו לרעות צאנם והציפורים עומדות על אמירי העצים ושרות שירי תודה לאל. וגם בפינו נתלחשה שירה וההרים האדימו והשמש זרחה. כולי ער ועיני מביטות למירון, שזה אלפי שנים הומה רק בל"ג בעומר, כשבאים עולי הרגל מכל קצווי עולם אל רבי שמעון בר יוחאי הצדיק והמורד.

בשעה שש וחצי הגענו ליער מירון.

"כסא אליהו" ליד מירון

מקום בלתי מזוהה בדרך

משם המשכנו את דרכנו אל רכסי העצמון ופגשנו ברועה והוא הראה לנו ארובות כפר עתיק לפני בית ג'ן. משם ירדנו למעיין לפני בית ג'ן הפרד לא יכול לשאת ונשאר עם חבר בכרם בקרבת מקום. ואנחנו נגשנו למעיין ושטפנו את פנינו וישבנו . וכבר היתה השעה 10. עשינו מדורה והעלנו סיר עם מה שיש וישבנו לסעוד את לבנו. באו שלשה מיושבי הכפר וכבדונו בתה וסיפרו לנו על אודות הכפר, ומשה חיים יואל גם כן שמח איתנו מעט עם החפלה, ושם הצטלמנו גם כן עם הערבים והמשכנו את דרכנו לבית ג'ן, 

משכשכים רגלים בעין סרטבה ליד בית ג'ן

הכפר העומד על טבור ההר. משם המשכנו לפקיעין הגענו בשעה אחת, במרחק קטן מהכפר הצטלמנו עם הכפר והסביבה. החבר עם הפרד התרחקו מאתנו בזמן שאנחנו הלכנו לחפש מראה יפה לצילום ואבדנו את השביל, ואני וחברי העפלנו על ההר וראינו את פקיעין. מיד קראנו לכל החברים וירדנו בנקקי הסלעים במורד ההר בדרכים עקלקלות עד שהגענו לשביל המוליך לכפר.

בשעה ארבע וחצי הגענו למעיין ממנו שתה רבי שמעון ומימיו הצלולים טובים מיין. והוא נובע מצד מזרח. את משאותנו שמנו בבית הכנסתו אברהם הלך לקנות חלב ואנו הלכנו להתרחץ במעין אשר מחוץ לכפר אשר מימיו הזכים נובעים מתוך נקיקי הסלעים ומממלאים שלוליו שלוליות מים לכרמים.

חזרנו לבית הכנסת והכינונו ארוחת לילה ואברהם הלך להתרחץ.

לילה ראשון. כל אחד ספלו וצלחתו בידו בכדי לקחת אוכל,העדפנו את לבנו ויצאנו לבק את הכפר, ע"י המעיין היו קופים וצוענים ומסביבינו התרכזו ערבים ויהודים ודרוזים וסיפרו על אודות הכפר והם בקרו אותנו בבית הכנסת וכבדונו בשקדים ואגוזים, וגם החלטנו על דרוזי להביא חמור למחרת בבוקר בשעה חמש, איש איש התפזרו ולא תכיר שם בין יהודי ערבי או דרוזי. ואני נשארנו לבד, וכל אחד שם את ילקוטו למראשותיו והתכסה בשמיכה אבל שמחתנו לא נתנה לנו מנוחה ואחד קם בלאט וכיבה את המנורה והחלה מהומה, זה בשקדים וזה באגוזים וזה בקולו וזה בצחוקו,עד אשר התעייפנו ונרדמנו תרדמה חזקה. וכל החדר דמם אין קול ואין עונה לא בחדר ולא בחצר, רק יללת השועל בכרם שמענו.

בכיכר הכפר

בוקר יום ב'  בשעה חמש בא הדרוזי עם החמור ואברהם העיר את כל החברים וסידר את החפצים על החמור והמשיך את דרכו ואנחנו הלכנו לראות את מערת רבי שמעון עם ילדה קטנה. ובראותנו את המערה לא יכולנו להאמין כי  היא זאת המערה והלכנו לחפש אחרת ובאמת מצאנו את המערה הנכונה עם עץ החרובים הזקן. ואחי הביט על השעון והשעה שש, התחלנו לדלוק אחרי אברהם והוא חיכה לנו על קבר צדיק וממרחק לא גדול ישנו את המעיין ששני הכפרים הסמוכים סח- מטא (?) ותרשיחה לוקחים ממנו מים. וצילמנו את הכפר תרשיחה העומד על הפסגה, וע"י תרשיחה היה היה צריך לתקן את הצלמצניה, אז אברהם וקישק ואני נכנסנו תחת גשר ותקנו את הצלמניה. ובשביל המקצר לתרשיחה השגנו את כל הקבוצה. וכל הקבוצה עלתה לתרשיחה ורק משה והדרוזי והחמור המשיכו דרך הכביש. ובתרשיחה קנינו מזכרות וירדנו לואדי קרן שלשם משה והדרוזי המשיכו, ואנו ירדנו ישר לואדי בין קצורים ונפתולים עד למטה עמוק מאד בעמק צר מאד אשר קרני השמש לא חודרות פנימה. והכל פנימה שטוף מגשמי חורף, והמשכנו בו  עד אשר הגענו למקום רחב ידים ומעיין גדול הפורץ מערבה לים ועדרים ורועים וערביות עם פחים לקחו מים לכפר. הכל הומה וגועש.

תחנת הקמח בנחל קורן (כזיב)

אנחנו התיישבנו תחת תאנה והדלקנו מדורה והעלנו סיר עם חלב וצלינו תפוחי אדמה והתחלנו להכין ארוחת צהרים, ואז נכנסנו למעין לראות מה המקור. וכך הצטרכנו לזחול בתוך מערה ובאנו לצד שני אצל תאנה ומשם זחלנו לתוך גשר וממנו לתוך בריכה סגורה כ שישה מטרים מרובעים ושם נובעים המים. והתרחצנו היטב ויצאנו לסעוד את ליבנו. והצטלמנו בתוך המים. ואת העצים (או העיזים) המטפסים על ההרים ואת התיישים. 

איך שאנו נאבקים איתם הגענו למבצר אבדון (עבדון), עם מי הנחל בשעה שתיים וחצי, והדרך כולה מלאה עצי אלות ומתחת לכל עץ מצאנו ערבייה קטנה חובקת שני גדיים בזרועותיה וצילמנו אותה בגנבה. ובאנו למקום שבו צריכים לחתוך את ההר, כי בואדי לא יכולים לעבור ובפרט עם החמור. היינו צריכים לאחוז גם אותו וגם את המשא עד אשר הגענו למעלה. ושוב הצטרכנו לרדת בשיפוע חזק וירדנו לתוך סלע ענקי חצוב בהר גובהו כ 12 מטר בתוך ההר לצד צפון ומצד מערב אגם מים שצפרדעים מקרקרים וכאן חשבנו ללון. והדרוזי נשבע בחייו, שכאן שכאן לא מסכים ללון במקום פראי כל כך, ועברנו לצד דרום והמשכנו עם זרם המים , והנה לפננו פסגה קטנה עומדת בתוך הואדי והרים גבוהים ובקעות ונחלי מים ונקיקים בתוכם, והפסגה כולה מבצר בנוי. והחלטנו כי כאן נלון כי האפלה חדרה מסביב. והדרוזי שוב נשבע אבל אנחנו לא עמדנו בכל תוקף, ורק נעננו לו ועלינו על הפסגה, כי הנקיקים והמערות באמת הפילו פחד. ושם מצאנו מישור קטן ששימש לדיש, והורדנו את המשא והתחלקנו בעבודות, מי שהלך להביא מים, מי באוכל ומי בשמירה, ולקצוץ ולקושש עצים, ועשינו מדורה וצלי חצילים.והרתחנו תה ואכלנו ושמחנו על מזלנו הטוב. והדרוזי התפלל שלא יורע לנו ולו בתוך המקום הזה, שברדלסים וחיות טורפות מתהלכות בו. משה פרימן ומאיר מייברג עומדים על המשמר, רוח נושבת מן ההרים, ואני מביט על המבצר הדומם המפיל חושך וחיות מתהלכות בו, ואני חושב כמה דם נשפך פה מאבות אבותנו מי ישורנו, וכמה דם עוד ישפך שמה מבני בנינו.(הכוונה למבצר המונפורט)
השמים בהירים והכוכבים נוצצים ועבים קלים מרחפים על פני הרקיע והחיות הרעות יצאו לטרף. כאן נשמעה קפיצה וגוזלים צורחים לאמהותיהם צווחות. המלחמה החלה ביקום הלילי. בשעה אחת עשרה וחתי התחלנו המשמרות ואנחנו וקישק עומדים על המשמר.על כל רישרוש חששו והעיר ו את אברהם זמנם עבר ואני ואברהם עומדים על המשמר  ישבנו ואכלנו שקדים ואגוזים, ורק אנו שומעים דריכות. זה היה ערבי עם חמור, חמורנו הרגיש בזאת והתחיל לנעור וכולם התעוררו וחששו ותיכף שוב נרדמו. וכמה פעמים עברו על ידנו חיות ולא העזו לגשת, מקלותנו על שכמנו, יושבים ומסכיתים. וככה עברו עלינו שעתיים ושמואל וגרינפלד עמדו על המשמר. זמנם עבר בצחוק, גרינפלד התחיל לצחוק, ומשה קישק התחיל לצעוק שלא יצחק כי הצבועים יתנפלו עלינו ואנחנו אבודים , ומשה פרומון נתן לו נשיכה מלמטה ומשה וקישק נהבל ונכנס לתוך התבן. חשב כי הצבועים כבר התנפלו . ואחריהם עמד יהושוע על המשמר , והבוקר האיר והמבצר האדים, ואנחנו קמנו ןהעלנו אש להרתיח מים וירדנו לרחוץ במי הנחל . אכלנו וסקרנו את המבצר, שם היו בורות וחציבות בסלע, אולמות גדולים ומנהרה שבמלחמה הביאו דרכה אוכל בשעת מצור. ושוב פעם בורות ומחסנים. הצטלמנו ושם היינו עד שעה 10 (אני מניחה שהכוונה היא למבצר המונפורט).

מבצר המונפורט

מבצר המונפורט

משם המשכנו לעכו ובדרך תעינו ונכנסנו לבית בודד ושאלנו על הדרך לעכו ואמרו לנו שאנו בקרבת מקום לקצה. וכך עשינו בקצה שתינו תה בבית קפה ערבי ונפרדנו מהדרוזי והחמור שלו. שם חשבנו ללון אבל השעה היתה רק אחת וחצי ולכן נכנסנו לראש אל נקורה.  ובראש אל נקורה הצטלמנו בשתי תמונות בתחנת היציאה והכניסה לארץ ישראל בגבול הצפוני.

ראס אל נקורה , ראש הנקרה

ולקחנו אוטו ונסענו לעכו. שם נכנסנו לבית הספר העברי שם מצאנו את אדון דבורה (?) מנהל הבית והוא נתן לנו חדרים ומים להתרחץ. ואני ואחי והאחים גרינפלד הלכנו לחפש אוטו לנסוע לחיפה. עם האוטו סיירו את עכו  ומשם נסענו לחיפה ומשם לחזרה לצפת..... והנה למזלנו נפסק האור באוטו והוכרחנו ללון במג'דל כרום ושם עלינו על גג ובעל הבית נתן לנו מחצלת ואכלנו ושכבנו לישון ובבוקר הצטלמנו איך שישנו והמשכנו את דרכנו בין כל הכפרים ובפארדי (פרוד) שוב הצטלמנו.  

לינה על הגג במג'דל כרום

   *תודה לרפאל מלכה שסייע לי בזיהו חלק מהמקומות המצולמים. 

זכרונות ממאורעות תרפ"ט

קטע זה מן היומן, נכתב כנראה זמן קצר לאחר האירועים, ועצמת ההתרגשות ניכרת בכתיבה. בחלקו הראשו מספר דניאל על האירועים בהם נכח, עד הרגע בו ברח מהרובע היהודי ורץ למגרש בית הספר. את החלק השני, שבו מתאר את מה שהתרחש במלון הרצליה, הוא כנראה שמע והעלה לכתב. תאור דומה, עם שינויים קלים, סיפר אחיו התאום שמואל, בראיון לעיתון, בשנות ה80 .

"הורי החליטו להקים מלון ולקרוא לו "מלון הרצליה", ע"ש הרצל. את המלון הקימו במרכז הרובע הערבי מעל המוסך שך אבו עוסמן והוא היה שם עד מאורעות 1929. (הכוונה למבנה מעל המוסך של אבו עוסמן , הבנין שהיום מול קניון דרוקר מעל פוטו גולן)

ביום שבו פרצו המאורעות, התאכסנו במלון 8 אחיות יהודיות שעבדו בבית החולים, אורח מפתח תקווה, ארמני אחד, שישה שוטרים אנגליים וכן המופתי הירושלמי אותו לא אשכח.

המופתי עמד על הטארסה של המלון מעל הרחוב הראשי, שהיה כולו שחור מערבים מכל צפת ומכל הסביבה והסית את ההמון  ואמר שהיהודים בירושלים שחטו ערבים והרסו את מסגד אל אקצה.

אנחנו היינו בתוך המלון ומסביב המון ערבים. היה צריך להביא מצרכים להכין אוכל לאורחים.  אמא (חנה פרל) היתה אמיצה מאד לקחה אותי ואת אחי שמואל ובלא שום פחד יצאה בתוך ההמון לכיוון השוק. והנה המון מוסת הגיע לשוק לפרוע פרעות ובראש הקבוצה של הערבים של צפת היה הערבי ערף הרנין, שכן שלנו, שגר מתחת למלון ובידיו שני סכינים ענקיים של קצבים. אמא נתנה צעקה וקראה בשמו ואמרה לו, אתה שכננו, ולא מתבייש? הוא נדהם ועצר בעד ההמון ואמר תנו לה לעבור. וכך ניצלנו ונכנסנו לבית  הראשון שהיה פתוח והיא סגרה את הדלת החיצונית עם בריח. אני ואחי רצנו לבית הספר שבו היה מגרש הכדורגל (כנראה בית ספר "מזרחי" שהיה קצת מרוחק מהרובע וקרוב לבית של סבם יואל ברש"ד(

אמא ראתה שהרחוב שקט הפורעים ירדו לרחוב הספרדי היא עזבה את הבית ורצה אל מלון מרכזי, לטלפן למלון שלנו . היא ידעה ששם הסכנה גדולה. אבא ואחי הגדול משה והאורחים נשארו . אבא שראה את הסכנה ירד לקומה הראשונה בכדי לסגור את הדלת , אחי נשאר בקומה העליונה והספיק להתחבא מתחת לספה שהיתה בסלון האחיות התחבאו בתוך בתי השימוש שלפניהם היו שתי דלתות ומעין פרוזדור. מרים קלינגר עם תינוקה על הידיים נכנסה לחדר וסגרה את עצמה והערבים פרצו למלון.

ראש הפורעים היה שוב ערבי צפתי שהיתה לו מספרה ליד הרובע היהודי, הוא נכנס ראשון וראה את מרים והתינוק סוגרים את הדלת, היות ולא יכול היה לפתוח את הדלת הוא משך את הספה שאחי שכב תחתיה והגיע לאשנב מעל הדלת של מרים. אחי נסחב עם הספה והערבי עלה עליה וכיון את הרובה לפגוע בתינוק ובמרים ומרים תפסה את הקנה של הרובה כך שפגע בכף ידה .

למזל כולם אמא טלפנה למלון לשאול מה שלומם, והטלפון התחיל לצלצל וכל הערבים שהיו בפנים נבהלו וברחו בבהלה והשאירו את שללם מפוזר על הרצפה. בכל הבהלה הזו גם הערבי קפץ מעל הספה וברח. הטלפון צלצל וצלצל ולא היה מענה, אמא החליטה שהיא חייבת להגיע הביתה והפצירה בשני שוטרים אנגלים, מתוך השישה שהיו בכל צפת, לבוא איתה למלון. כשהגיעה היא מצאה מהפכה ושקט ודממה בבית, והנה אחי יצא מתחת לספה ומרים הפצועה פתחה את הדלת ויצאה, ושתי האחיות נצלו למרות שאת אחת הדלתות הם הצליחו לשבור , אם היו פורצים את השנייה הן היו כנראה נאנסות ונשחטות. האורח מפתח תקווה, כאשר פרצו לחדרו, קפץ דרך חלון שלש קומות על גג רעפים וניצל, ואבא שירד לקומה הראשונה ההמון כבר ברח והכל היה שקט לא הבין מה קרה , הוא יצא אל הרחוב משם עלה לקומה העליונה כי הכניסה לשם היתה מבחוץ. שם מצא את כולם.

"

למאורעות תרפ"ט היתה השפעה מעצבת על השקפת עולמם האקטיביסטית של בני משפחת פרל. 

כבר בהיותם נערים צעירים יזמו האחים פרל את הקמת סניף בית"ר בעיר, שלימים הפך לסניף הצפתי של .האצ"ל 

דניאל, שמואל ושרה רוט (מיבר) וחבריהם,  השקיעו מרץ רב לארגן את הנוער, שחלקם היו ילדים וילדות די צעירים, בכדי להכינם ליום פקודה. לצד היכרות עם משנתו המדינית ויצירותיו של זאב ז'בוטינסקי, לימדו אותם מחנאות, קרב מגע, התמצאות בשטח, שדאות, והכשרת מפקדים ומפקדות, ומאוחר יותר אף התאמנו בהפעלת נשק. בין חניכיהם היו בנימין גייגר, נעים המאירי, ועוד רבים בני דורם בצפת.
דניאל נאסר ונשלח לשנים ארוכות למחנה השבויים הבריטי באפריקה, אחיו התאום שמואל היה מפקד האצ"ל בצפת, ואחותם הצעירה ציפורה היתה בשנות השלושים מפקדת סניף בית"ר בעיר.
 גם לאחר הקמת "ההגנה" והצטרפותם של חלק מהחניכים לשורותיה בעיר, נשאו עמם החניכים את המורשת האקטיביסטית שבאה לידי ביטוי באומץ הרב שגילו במערכה על שחרור העיר בתש"ח.

התקרית בעין אל עפייה

(קטע זה הוא זכרון ילדות מהתקופה בה היו הולכים עם אימם למעיין עין אל עפייה כשהיו בני שלש ארבע, והתקרית שהיתה עם הערבי היתה כנראה כשהיו בערך בני שמונה )

"אהבתי הראשונה שאני זוכר, היו הטבע, החי והצומח. לעולם לא אוכל לשכוח אף שעל אדמה שרגלי עברו פה בגליל. כשאני מביט אחורנית תקופה של איזה 15 שנה, כשהייתי בן 3 וחצי שנה, ליבי מתמלא אהבה, אהבה לחי ולצומח, זוכר את אותם הימים כשאימא הובילה אותנו מידי בוקר בשבילים שהתפתלו בין עצי הזית והרימון והשקדים המלבלבים., למעיין החיים (מעיין עין אל עפייה) שמסביבו הרים. מצפון מתנשא המצפן,(?), ממזרח הר כנען מדרום מזרח צפת והמצודה בצורת אריה וממערב העצמון ורכסיו. היינו מתרחצים במימיו המרעננים לאור השמש האביבית אשר חיממה את גופנו הרך ושזפה אותו, השמש ליטפה אותנו ושיחקה וצחקה מבעד לעצים. את זרי הפרחים שהייתי קוטף עם הפרחים הלבנים והסגלגלים והרקפות. כמה כאב ליבי כשבאתי הביתה והפרחים הורידו ראש. לא אוכל לשכוח ימים אלה, אשר נתנו לי את מקור החיים לאהבה ושנאה לערבים הרוצחים.

אני זוכר, כשאני ואחי שמואל, כשהתבגרנו מעט, וביום שיש אחד הלכנו לתומנו לאותו מעיין לקטוף פרחים לשבת והרחקנו מעט יותר גבוה להר כנען. והנה לפנינו שלשה ערבים על חמורים ונוסעים בשביל אשר כעת במקום השביל המתפתל, נסללה דרך המלך. הם צועקים שנעמוד. אני אמרתי לאחי שירוץ הביתה להודיע, ואני אחכה. כי אני יודע יותר טוב לרוץ. והערבים התקרבו אלי ושלחו כנגדי ילד יותר גדול ממני ונתנו בידו סכין שישחט אותי. ואני עם קור רוח עמדתי בלי נוע וחיכיתי לרגע שאוכל לקפוץ עליו ולהוציאה מידו. את הסכין. והילד נעמד כמטר ממני, מפחד לגשת אלי, פחד מפני עמדתי הגאה . ושום הגה לא הוצאתי מפי אחרי שהוא קילל נמרצות וזה כאילו לא  נגע לליבי. והערבים הגדולים צעקו אליו, "עליו!, שחוט אותו! ולא נשחט אותך". והילד מרוב פחד הרים את הסכין הארוך לפגוע בי . אני קפצתי עליו, והוצאתי  מידיו את הסכין וזרקתיו. את הילד גלגלתי למדרון. והנה קפץ עלי ערבי גדול מחמורו לתפוס אותי ולשחוט אותי, אני התחלתי לרוץ והערבי אחרי. והנה הערבי כמעט ואחז בי . אני נפלתי והוא נפתל ברגליו וגופו ונפל בתנופה  קדימה מעל ראשי לתוך הוואדי ולא יכול לקום. ואני קמתי בסנדל אחד ובגב שבור והמשכתי לרוץ. ובאתי הביתה קרוע ופרוע ופצוע. את חליפת השבת שלי, חליפה כחולה ופסים לבנים בצווארון ובעניבה, חליפת מלח. זה היה היום האחרון שהלכנו למעיין הזה בקביעות. ובמקום המעיין התחלנו ללכת לעצים, שאחד משומד, אחרי זה, תלה את עצמו ע"י המיסיון, או שהייתי עובד בגן הסבא . ומאז שנאתי את הערבי.

עכשיו אין לנו תקווה  נגד האנטישמיות בגולה, ברם חזק הוא ורם. בשעה שלא סתמו אותו בהיותו קטן והדרך היחידה היא בניין הארץ."

צפת, מבט לכוון בירייה. 1862 צילום פרנסיס בדפורד, מצד שמאל, המצודה שצורתה כעין אריה רובץ.

באדיבות רפאל מלכה

 

זכרונותיו של דניאל פרל שהעלה על הכתב בשנת 1990 לערך 

לאחר פטירתה של אימי בשנת 2023 מצאנו בין ניירותיה אסופה של רשימות שכתב אבי  בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים.  את הזכרונות כתב בשטף הזיכרון ללא עריכה, ולא תמיד שמר על הרצף הכרונולוגי. בזכרונות הוא מספר על ילדותו , בית אביו ובית סבו. חלק גדול מקדיש למאורעות הפוליטים שהתרחשו בזמן כתיבתן כמו הסכמי אוסלו, פינוי סיני וחבל ימית וכד'. בעבודה זו אתרכז בזכרונותיו המוקדמים שחיזקו את הסיפורים שעברו במשפחה בעל פה וחלקם השלימו לי חלקים שהיו עמומים. אני מביאה חלקים מהדברים כפי שכתב, אך הרשתי לעצמי לערוך אותם בתוך הקשר כרונולוגי. 

 זכרונות ילדות 

את הזכרונות פותח אבי בזכרון הקדום ביותר כשהיה בן שלש וחצי בערך: " אני נמצא בחדר שיש בו ארבע או חמש מיטות, בחדר ארון גדול חום עם מגרות למטה ושולחן כבד עם כיסאות . אני יושב על אדן החלון הרחב וצופה החוצה. ולנגד עיני תולים שתי גופות לבושות שחור שרק כפות הרגלים גלויות. אמא נכנסת ולוקחת אותי מאדן החלון המרוצף בלטות אדומות, לא אומרת דבר רק סוגרת את התריס הירוק ואחריו את החלון. תמונה זו נחרטה היטב בזכוני ולא פגה. כשאני מספר אומרים לי שזה רק דמיון של סיפור ששמעתי, אבל אין לי ספק שאכן זה מה שראיתי. (בתקופת הטורקים נהגו לתלות עברינים בשדה שהיה בסמוך לבית ברש"ד, הטורקים יצאו מצפת אחרי שנת 1919 אבי היה בן שלוש וחצי לערך. בשנים אלה גרה המשפחה בבית הסבא שבו התגוררה המשפחה בשנות ילדותו)  

אבא היה איש דתי ורב בישיבת הרידב"ז, היה נותן שיעורים לתלמידי הישיבה המבוגרים כשעה שעתיים ביום. מנהל הישיבה באותו זמן היה הזיידה הלר.רבה האהוב של צפת. 

הבית של הסבא יואל היה בית המגורים הראשון שנבנה מחוץ לרובע היהודי ומחוץ לעיר לבית היה שער ברזל גדול ומגני דוד עליו ומגיני דויד חקוקים על האבנים שמעליו. ..בית בנוי בצורת האות חית, וחצר מרוצפת בין שני אגפיו, ובהמשך היה גן גדול עם עצי פרי וארבעה עצי אורן. עם הזמן הייתי בורח מהחיידר, ומטפל בו. מסביב לבית היה מגרש ריק שאליו היו מביאים לולינים שהקימו אוהל ענק ובתוכו כל מיני מכשירים עם במה גדולה מעליה נפרשה רשת גדולה שאליה היו קופצים הלוליינים או הולכים על חבל מעליה. ליצנים היו משחקים בפנינו על הבמה.  כן היו מביאים למגרש דובים מאולפים, קופים ונחשים וכן מגיעות נשים צועניית עם מצלתיים שהיו מבדחות את הקהל. למרות שהקהל ידע שאין גנבים גדולים יותר מהצוענים וצריך להשגיח בארבע עיניים, הם תמיד יצאו בשלל רב. תמיד האמהות ספרו את הילדים ובדקו שלא נגנב אחד הילדים. 

מאורע נוסף שאני זוכר הוא רצח טרומפלדור. בבית היה מתח ובחוץ כמעט לא היתה נפש חיה . אני זוכר את אהרון אוחנה שעבד בבית החולים שהיה מול ביתנו הוא פגש ערבי ניגש אליו ועם הראש נגח בערבי, הערבי נפל ואוחנה אמר שזו תגובה לרצח טרומפלדור. 

  

אביה של אימי הסבא יואל ברש"ד היה נציג היהודים בעיריה של צפת ואיש אמיד והיה קרוב למנהיגי הישוב הציונים  וסייע בקניית קרקעות עבור הקק"ל. אני זוכר אותו, גבר גדול ויפה  רוכב על הסוס וכל נכבדי העדה הערבים היו באים אליו לקבל ייעוץ וכן היה מביא שלום ביניהם וכן לקבל ממנו טובות. כינו אות ה"ראיס", "איש מוסקוב". סבא היה איש שררה לא קל, בדרך כלל היה אומר את המילה האחרונה ולעיתים גם הראשונה. בתקופה זו שלטו הטורקים בארץ והנתינים הרוסים בין האזרחים היו ממדרגה ראשונה. סבא נחשב למעין שליט בסביבה ושמו הלך לפניו. למרות זאת הבנים שלו היו בגדודים העבריים (הכוונה למנחם).  חברי הקיבוצים כפר גלעדי ואיילת השחר היו עולים עם תוצרתם לצפת היו לנים אצלו בבית ושירי ארץ ישראל היו בוקעים מתוך הבית של סבא שהיה גדול ובו חצר גדולה, הם ראו בביתו את ביתם השני. אמא אהבה את האוירה בבית, היתה מצטרפת עם החלוצים לשירה ולריקודים. סבא לא היה חרדי, אך הוא שמר בביתו על אורח חיים יהודי, הלך לבית הכנסת בשבתות. 

כחתן לבתו הבכורה הוא בחר בזאב מתיתיהו פרל, תלמיד ישיבה שנחשב לעילוי וגם הכיר את חיי החלוצים מהתקופה שהוריו היו בין מקימי המושבה מחניים שכשלה.  ישיבת הרידב"ז  היתה בסמוך לביתו שהיה למרגלות המצודה הצלבנית שהשקיפה על כל הסביבה. לשדה שלמרגלות המצודה היו באים נערים ונערות לתפוס מבט גנוב ולראות במי בחרו האבות להיות להם למחותנים. גם סבא פנה אל הורי הבחור זאב וולועל מתתיהו פרל  שמצא חן בעיניו ובקש מהאמא של הנערה, שתעלה עם בתה  לשחק בשדה, הבת חנה בת החמש עשרה היתה אחת הנערות היפות בצפת סבה היה ר' נפתלי חנהל'ס איש רב פעלים וגישה לחצר הסולטן הטורקי. ובנוסף היה לה היה לה ייחוס שהגיע עד הבעל שם טוב. כמובן שהחתן נתפס ליופייה וגם חנה אישרה את הבחירה. תוך זמן קצר אורגנה חתונה שבה השתתפו כל אנשי העיר ואף שולחן מכובד לעניים. הסבא געצל אביו של זאב, היה תלמיד חכם וחזן וילדיו היו מצטרפים למקהלת הזמירות שאירגן בבית הכנסת. בעקבות מחלת העיניים בה לקו אשתו ובתו במחניים הם חזרו לפודהייצה להתרפא. המיזוג בין שתי המשפחות היו דוגמה להרמוניה בין משפחות שהיו שונות והלוואי שהרמוניה כזו היתה בין דתיים לחילונים.

כשהחלוצים היו מגיעים לבית סבא גם זאב השתלב במהרה בשירה כי מטבעו היה איש שמח ואהב לשיר, וכנראה גם לא רצה להשאיר את אשתו ללא נוכחותו. גם סבא יואל וגם זאב סלדו מהחלוקה שניתנה בזמנו  למלמדים ולאברכים וזאב חילק את זמנו בין העבודה והישיבה. הוא ואביו געצל התחילו בהקמת בית הדפוס. אמא נמשכה אחר אורח חיי החלוצים העבודה הראשונה היתה בטיפול הפרות לחליבה. גרנו בבית הגובל עם מורד העיר לואדי, בחצר הגדולה היתה רפת ואמא עסקה בחליבה ובגיבון ברפת של אביה שהיתה בחצר הבית ואת הגבינה היתה מוכרת לאנשי מירון. במבט לאחור אני נזכר באמא יושבת וחולבת את הפרות ההולנדיות ששפעו בחלב, ולעיתים היינו עושים אמבטית במי הגבינה החמימים. ובוקר אחד לאחר ליל גשם וסערה אנו קמים ורואים  שהפרות נעלמו וכל מה שהיה בבית נגנב. הגנבים הרדימו את בעלי הבית ולקחו הכל, צער מיוחד היה לי על מעיל הפרווה הלבן והחם שהייתי הולך איתו לחיידר. למחרת הלכנו למביט בשמן והוא ראה מי הם הגנבים ואמר שאלה יהודים צפתיים. אבל אבא ואמא החליטו לוותר על הגנבה כי על הגנבים היו מוטלים עונשים קשים ולעיתים גם עונש מוות.

התינוקת הראשונה של חנה וזאב נפטרה, והזוג נסע לפודהייצה למשפחת געצל וביילה, הוריו של זאב. כששהו שם הסתבר כי חנה בהריון והוחלט שעד אחרי הלידה היא תשאר עם הוריו של זאב. אני לא הכרתי את סבתי ביילה כי היא נפטרה מיד לאחר הולדתו של משה אחי. אבא ואמא חזרו מיד לארץ.  סבי געצל, שבור ורצוץ לאחר מות אשתו חזר לארץ יותר מאוחר. אחיו אליעזר חזר גם הוא עם אשתו והחלו לבנות את חיים בצפת והקימו את מלון ציון שהיה קרוב למלון שלנו. אליעזר ניגן בכינור ובנגינה הוא הוא ביטא את צער הגולה, כשהוא ואבי היו יושבים יחד ומעלים זכרונות הם החלו בשירת הגלות וגעגועים לימי ילדותם, שירה שנגמרה בדמעות ובעיני היו עולות תמונות נוגות של געגועים וציפייה של העם הרוצה לשוב לביתו ולמולדתו. יכולנו לחוש את הרגשת הגלות שנשאו  בשירתם ואולי היה זה הזרע של הרצון שלנו לחיות חיי חירות בארצנו הקטנה והיינו מוכנים למות בעד ארצנו מה שהתחזק עם המילים האחרונות של טרומפלדור.   

מצפת יצאו לא מעט צעירים וצעירות שיצאו להגשים את הציונות המעשית כולם היו אנשי תורה שבאו לארץ ישראל לא רק בכדי למות, לא רק בגללל הרדיפות בגולה ולא בעלי חלומות של "עולם חדש נקימה", הם באו להקים מושבות לעבוד את האדמה ולהמשיך לשמור על קיום המצוות. בצפת היו יהודים מכל התפוצות ומכל הזרמים ואפשר למוד את זה מסיבוב בסימטאות ולראות את בתי הכנסת הרבים מכל הקהילות, מאשכנז, צפון אפריקה עירק ותימן והעתיקים מתקופת הזוהר והקבלה שפרחה בעיר. צפת עברה את כל יסורי הגיהנום, פשיטות, מחלות ורעידות אדמה.

זכרונות מעין זיתים

בשנים 1934-1936 הקמנו שלושה חברים שלהוריהם היו אדמות בעין זיתים. יהודי עין זיתים היו פזורים בכח הארץ והאדמות כמעט לא היו שוות, היו מוכנים להקצות את האדמות להתיישבות יהודית. אנחנו פננו ליוסף וויץ שהיה בין באי מלון הרצליה. שלשת החברים התמקמו באחד המבנים שנשארו עם גג ושהערבים לא הספיקו להרסם בפוגרום שערכו שם כמה שנים לפני. שפצנו את המבנה קנינו פרות הולנדיות שהיינו חולביפ פעמיים ביום פרות חומות לבנות שנתו חלב פי עשר מהפרות הערביות . אנשי עין זיתון הערבים יצאו מגדרם שראו שאנו חולבים את בפרות פעמיים ביום. כן היו לנו תרנגולות שהסתובבו בחצר והיו ביצים בשפע, גדלנו גן ירק שסיפק ירקות, זיתים  שהבאנו לבית הבד הערבי לסחוט אותם לשמן, והיו לנו חמורים שהיינו קושרים אותם ע"י המעיין. לא אשכח איזה צער היה לנו שאחד החמודרים נטרף לילה אחד ע"י צבוע. וכן זרענו את השדות בחיטה ושעורה. צעירים היינו מלאי מרץ והרבה חלומות. המקום נהפך למרכז הנוער של צפת, תקופת עין זיתים נתנה פורקן לנער הצפתי ולא אשכח שביום אחד הנערים שיחקו בכדור רגל ע"י המעיין והנה מופיע ראש ישיבת רידב"ז שיינדל הלר , הרב הלר הופיע בהפתעה לתוך המגרש ששם שיחקו ותפס את הכדור ובשתי ידיו לפת את הכדור לכרסו וחשב לפוצץ אותו וכל הנערים תפסו רגלים וברחו והרב זיינדל לקח את הכדור לישיבת הרידבז ושם אותו בעליית הגג אך כמובן שלמחרת היום הכדור היה שוב ברשותנו כי כדור רגל אמיתי בזמנו לא היה דבר כל כך פשוט ובצפת והסביבה לא היה מצוי כלל כל השנים שחקנו בכדור של סמרטוטים בתוך גרב ולכדור ממש היינו צריכים לאסוף כסף, כל ילד חסך מדמי הממתקים שקיבל או ממחברת שלא קנה. כשעלינו לעין זיתים לא ניתקתי עצמי מצפת כל יום אחר הצהרים לאחר העבודה עליתי לצפת להעביר שיעורים בתרגילי לילה בנשק, במורס פנסים ומורס דגלים וכן ביצורים של ממש . כל תלמידי בתי הספר היו עוזבים את הכיתות ברשות המנהלים בהבנה מלאה בכדי להקים את החומה שתיכננתי בצפון העיר ונקראה חומת דוני. למרות שהייתי בית"רי קרבתי את הנוער מכל המפלגות לפעולות משותפות . אף פעם לא רציתי בתואר המפקד כולם נשמעו לי מבלי צורך מצידי להעמיד את עצמי מעל כולם וכך נהגתי כל החיים, גם בבית"ר וגם באצ"ל ובצבא הגנה לישראל. אני חושב שתכונה זו ינקתי מאמא שלי כי תמיד עשתה דברים שמצאה לנכון יעילה לציבור לבית למולדת והסתפקה במועט כלפי עצמה בשביל אחרים נתנה ברצון ואהבה. היא אהבה לשיר לשמוע ולהקשיב לאחרונה אכלה אותה מרירות, היא התאכזבה מהמנהיגים המנהיגות והשחיתות והצביעות. היא חיה את תקופת החלוציות תל חי, כפר גלעדי איילת השחר, את "ההגנה" וההגנה האקטיביסטית של אצ"ל לח"י וצה"ל, ובאלה מצאה את דרכה ותוכן החיים שלה לשאוף לבית נאמן לעקרונותיה, בית פתוח לכל לאביון ולעשיר. היא קרבה את הציירים בצפת . הם מצאו אצלה בית  במלון, אכלו ושתו בלי לשלם. לא אשכח את הצייר המפורסם ראובן, שלא שכח להודות  לאימא על היחס שלה. היה בא למלון ומסתכל למעלה על גג בית המלון לראות אם אני כבר בניתי את המחצלון לגור בו ועוד טרם היה נכנס למלון היה עולה על הגג לפלוש אל המחצלון שלי ואני כמובן תיכף ומיד הקמתי מחצלון נוסף לצידו. במלון היתה קהילה של סופרים ואמנים ציירים שקראנו לה "פרסק אורחי הבית" ובערבים היינו יושבים ושרים ושותים עד גבול מסויים רוקדים אחר כך יורדים אל אחד האמן ברובע האמנים וממשיכים עד אור הבוקר, הווי שצפת לא תשכח. העיר תססה היתה זו תקופה שצפת הפכה לעיר אמנים מלאת חיים ותוססת.  

(למלון היו מגיעים אנשי מפאי, רויזיוניסטים, ז'בוטנסקאים, חלוצים, קצינים גבוהים של הצבא הבריטי אפנדים ואמירים כל הדרכים הובילו למלון שהיה מקום מפגש של כל בניה של הארץ.).

חלום שחלמתי עוד בהיותי נער ועליתי ליישב את עין זיתים היהודית וכתבתי שאני רוצה לראות כפרים של יהודים סביב צפת ויחזרו בנים לגבולם וכפרים עבריים ילפפו את צפת העיברייה. ואלה חלומות שהתגשמו.      לא אשכח את השיחות עם שכננו הערבים כשגרנו יחד, אני בית"רי וחברי מהנוער העובד והם(הערבים) תמיד הצדיקו אותי בויכוח, הם תמיד אמרו שאני אומר להם את האמת וחברי מתחנף ומשקר. ובשנת 1936 שיהודי צפת היו בהסגר, ונסענו לחיפה רק עם ליוי אנגלי, אני כל יום הלכתי לעין זיתים בלילה ברגל וללא פחד. והם כבדו את אומץ ליבי. היינו ביחסים טובים והם לא התכוונו לפגוע בי. רק ביום שהמשטרה על פי בקשת ועד הקהילה בעיר, שרצו את הצעירים בצפת, הגיעו הבריטים עם צו ופקודה לפנות את עין זיתים והבאנו את כל בעלי החיים לצפת הנצורה. באותו הלילה הערבים עלו על עין זיתים והרסו את מעט הבתים והאורווה, ואת השדה שרפו. כמובן שלאחר שהורידו אותנו הקדשתי את זמני להגנת צפת עד להתקפת הערבים בדרך צפת -עכו על יהודים רצחו ואנסו את נוסעי הרכב ורק הרב הזייה הלר ראש ישיבת רידב"ז ניצל.