לאחר פטירתה של אימי בשנת 2023 מצאנו בין ניירותיה אסופה של רשימות שכתב אבי
בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים. את הזיכרונות כתב בשטף הזיכרון ללא
עריכה, ולא תמיד שמר על הרצף הכרונולוגי. בזיכרונות הוא מספר על ילדותו , בית אביו
ובית סבו. חלק גדול מקדיש למאורעות הפוליטיים שהתרחשו בזמן כתיבתן כמו הסכמי
אוסלו, פינוי סיני וחבל ימית וכד'. בעבודה זו אתרכז בזיכרונותיו המוקדמים שחיזקו את
הסיפורים שעברו במשפחה בעל פה וחלקם השלימו לי חלקים שהיו עמומים. אני מביאה
זכרונות מגיל ילדות ונעורים
אני נמצא בחדר שיש בו ארבע או חמש מיטות, בחדר ארון גדול חום עם מגרות למטה
ושולחן כבד עם כיסאות . אני יושב על אדן החלון הרחב וצופה החוצה. ולנגד עיני תולים שתי
גופות לבושות שחור שרק כפות הרגלים גלויות. אימא נכנסת ולוקחת אותי מאדן החלון
המרוצף בלטות אדומות, לא אומרת דבר רק סוגרת את התריס הירוק ואחריו את החלון.
תמונה זו נחרטה היטב בזכרוני ולא פגה. כשאני מספר אומרים לי שזה רק דמיון של סיפור
ששמעתי, אבל אין לי ספק שאכן זה מה שראיתי. )בתקופת הטורקים נהגו לתלות עברייניים
בשדה שהיה בסמוך לבית ברש"ד, הטורקים יצאו מצפת אחרי שנת 1919 אבי היה בן שלוש
וחצי לערך. בשנים אלה גרה המשפחה בבית הסבא שבו התגוררה המשפחה בשנות ילדותו(
אבא היה איש דתי ורב בישיבת הרידב"ז, היה נותן שיעורים לתלמידי הישיבה המבוגרים
כשעה שעתיים ביום. מנהל הישיבה באותו זמן היה הזיידה הלר.רבה האהוב של צפת.
הבית של הסבא יואל )האבא של אימו חנה( היה בית המגורים הראשון שנבנה מחוץ לרובע
היהודי ומחוץ לעיר לבית היה שער ברזל גדול ומגני דוד עליו ומגני דויד חקוקים על האבנים
שמעליו. בית בנוי בצורת האות חית, וחצר מרוצפת בין שני אגפיו, ובהמשך היה גן גדול עם
עצי פרי וארבעה עצי אורן. עם הזמן הייתי בורח מהחיידר, ומטפל בו. מסביב לבית היה
מגרש ריק שאליו היו מביאים לוליינים שהקימו אוהל ענק ובתוכו כל מיני מכשירים עם במה
גדולה מעליה נפרשה רשת גדולה שאליה היו קופצים הלוליינים או הולכים על חבל מעליה.
ליצנים היו משחקים בפנינו על הבמה. כן היו מביאים למגרש דובים מאולפים, קופים ונחשים
וכן מגיעות נשים צועניית עם מצלתיים שהיו מבדחות את הקהל. למרות שהקהל ידע שאין
גנבים גדולים יותר מהצוענים וצריך להשגיח בארבע עיניים, הם תמיד יצאו בשלל רב. תמיד
האימהות ספרו את הילדים ובדקו שלא נגנב אחד הילדים.
מאורע נוסף שאני זוכר הוא רצח טרומפלדור. בבית היה מתח ובחוץ כמעט לא היתה נפש
חיה . אני זוכר את אהרון אוחנה שעבד בבית החולים שהיה מול ביתנו הוא פגש ערבי ניגש
אליו ועם הראש נגח בערבי, הערבי נפל ואוחנה אמר שזו תגובה לרצח טרומפלדור.
הסבא יואל וביתו והשדוך של ההורים והחיים כילדים
אביה של אימי הסבא יואל ברש"ד היה נציג היהודים בעירייה של צפת ואיש אמיד והיה קרוב
למנהיגי הישוב הציונים וסייע בקניית קרקעות עבור הקק"ל. אני זוכר אותו, גבר גדול ויפה
רוכב על הסוס וכל נכבדי העדה הערבים היו באים אליו לקבל ייעוץ וכן היה מביא שלום
ביניהם וכן לקבל ממנו טובות. כינו אות ה"ראיס", "איש מוסקוב". סבא היה איש שררה לא
קל, בדרך כלל היה אומר את המילה האחרונה ולעיתים גם הראשונה. בתקופה זו שלטו
הטורקים בארץ והנתינים הרוסים בין האזרחים היו ממדרגה ראשונה. סבא נחשב למעין
שליט בסביבה ושמו הלך לפניו. למרות זאת הבנים שלו היו בגדודים העבריים )הכוונה
למנחם(. חברי הקיבוצים כפר גלעדי ואיילת השחר היו עולים עם תוצרתם לצפת היו לנים
אצלו בבית ושירי ארץ ישראל היו בוקעים מתוך הבית של סבא שהיה גדול ובו חצר גדולה,
הם ראו בביתו את ביתם השני. אימא אהבה את האווירה בבית, היתה מצטרפת עם
החלוצים לשירה ולריקודים. סבא יואל לא היה חרדי, אך הוא שמר בביתו על אורח חיים יהודי
והלך לבית הכנסת בשבתות.
כחתן לבתו הבכורה הוא בחר בזאב מתתיהו פרל, תלמיד ישיבה שנחשב לעילוי וגם הכיר
את חיי החלוצים מהתקופה שהוריו היו בין מקימי המושבה מחניים שכשלה. ישיבת הרידב"ז
היתה בסמוך לביתו שהיה למרגלות המצודה הצלבנית שהשקיפה על כל הסביבה. לשדה
שלמרגלות המצודה היו באים נערים ונערות לתפוס מבט גנוב ולראות במי בחרו האבות
להיות להם למחותנים. גם סבא פנה אל הורי הבחור זאב וולועל מתתיהו פרל שמצא חן
בעיניו ובקש מהאימא של הנערה, שתעלה עם בתה לשחק בשדה, הבת חנה בת החמש
עשרה היתה אחת הנערות היפות בצפת סבה היה ר' נפתלי חנהל'ס איש רב פעלים וגישה
לחצר הסולטן הטורקי. ובנוסף היה לו ייחוס שהגיע עד הבעל שם טוב. כמובן שהחתן נתפס
ליופייה וגם חנה אישרה את הבחירה. תוך זמן קצר אורגנה חתונה שבה השתתפו כל אנשי
העיר ואף שולחן מכובד לעניים. הסבא געצל אביו של זאב, היה חזן וילדיו היו מצטרפים
למקהלת הזמירות שאירגן בבית הכנסת. בעקבות מחלת העיניים בה לקו אשתו ובתו
במחניים הם חזרו לפודהייצה להתרפא. המיזוג בין שתי המשפחות היו דוגמה להרמוניה בין
משפחות שהיו שונות והלוואי שהרמוניה כזו היתה היום בין דתיים לחילונים.
כשהחלוצים היו מגיעים לבית סבא גם זאב השתלב במהרה בשירה כי מטבעו היה איש שמח
ואהב לשיר, וכנראה גם לא רצה להשאיר את אשתו ללא נוכחותו. גם סבא יואל וגם זאב
סלדו מהחלוקה שניתנה בזמנו למלמדים ולאברכים וזאב חילק את זמנו בין העבודה
והישיבה. הוא ואביו געצל התחילו בהקמת בית הדפוס. אמא נמשכה אחר אורח חיי החלוצים
העבודה הראשונה היתה בטיפול הפרות לחליבה. גרנו בבית הגובל עם מורד העיר לוואדי,
בחצר הגדולה היתה רפת ואמא עסקה בחליבה ובגיבון ברפת של אביה שהיתה בחצר
הבית ואת הגבינה היתה מוכרת לאנשי מירון. במבט לאחור אני נזכר באימא יושבת וחולבת
את הפרות ההולנדיות ששפעו בחלב, ולעיתים היינו עושים אמבטייה במי הגבינה החמימים.
ובוקר אחד לאחר ליל גשם וסערה אנו קמים ורואים שהפרות נעלמו וכל מה שהיה בבית
נגנב. הגנבים הרדימו את בעלי הבית ולקחו הכל, צער מיוחד היה לי על מעיל הפרווה הלבן
והחם שהייתי הולך איתו לחיידר. למחרת הלכנו למביט בשמן והוא ראה מי הם הגנבים ואמר
שאלה יהודים צפתיים. אבל אבא ואמא החליטו לוותר על הגנבה כי על הגנבים היו מוטלים
עונשים קשים ולעיתים גם עונש מוות.
התינוקת הראשונה של חנה וזאב נפטרה, והזוג נסע לפודהייצה למשפחת געצל וביילה יודנפרויינד,
הוריו של זאב. כששהו שם הסתבר כי חנה בהריון והוחלט שעד אחרי הלידה היא תישאר עם
הוריו של זאב. אני לא הכרתי את סבתי ביילה כי היא נפטרה מיד לאחר הולדתו של משה
אחי. אבא ואימא חזרו מיד לארץ. סבי געצל, שבור ורצוץ לאחר מות אשתו חזר לארץ יותר
מאוחר. אחיו אליעזר חזר גם הוא עם אשתו והחלו לבנות את חיים בצפת והקימו את מלון
ציון שהיה קרוב למלון שלנו. אליעזר ניגן בכינור ובנגינה הוא הוא ביטא את צער הגולה,
כשהוא ואבי היו יושבים יחד ומעלים זיכרונות הם החלו בשירת הגלות וגעגועים לימי ילדותם,
שירה שנגמרה בדמעות ובעיני היו עולות תמונות נוגות של געגועים וציפייה של העם הרוצה
לשוב לביתו ולמולדתו. יכולנו לחוש את הרגשת הגלות שנשאו בשירתם ואולי היה זה הזרע
של הרצון שלנו לחיות חיי חירות בארצנו הקטנה והיינו מוכנים למות בעד ארצנו מה
שהתחזק עם המילים האחרונות של טרומפלדור.
המשך הזיכרונות מתקופת הילדות והנעורים
ימי האביב הגיעו המעיינות נפתחו ואנו הילדים קופצים לוואדיות. בכל מקום הערבים היו
מנצלים את המעיינות להשקות ירקות ולנו הם שמשו בתור בריכת שחיה. ומאות בריכות
בגודל שני מטר על שלשה מטר בעומק של 120 ס"מ, ולנו הם שמשו בריכות שחייה.
האימהות היו מביאות את ילדיהן ובכמה פרוטות קבלנו גם ירק ופירות והילדות הזו נמשכה
כל האביב והקיץ בבוסתנים.
לא אשכח שאימא היתה נועלת לנו את הסנדלים ימין על שמאל ושמאל על ימין וכשנשחק צד
אחד היתה מחליפה, כדי שהסנדלים לא יקרעו מהר. ובערב שחזרנו מהחדר אמא היתה
מכינה לנו גיגית מים פח שנקראה פיילה, עם מים, מפשיטה אותנו ושוטפת אותנו בתוכה.
לאחר הרחצה שמשו המים לשטיפת הבגדים ולאחר שטיפת הבגדים המים שמשו לשטיפת
הבית ולאחר שטיפת הבית מקצת שנשאר היה להשקות את הצמחים בבית ובגן. כל בעלת
בית ניקתה את הרחוב שגבל בביתה והיתה צובעת בכחול בין אבני המרצפת וכן סיידה את
קירות החוץ בכחול. הכל הריח מניקיון ובשישי כל העסקים נסגרו והאברכים צעדו כבני מלכים
לבתי הכנסת וקול רינה ותפילה בקעו מבתי הכנסת כמו לכה דודי. בימי האביב ולאחר
הגשמים החזקים מתחת למיסיון האנגלי מי הגשמים שירדו מהר כנען ובריה וזרמו לוואדי
שם יש מפל גבוה למעלה מ 12 מטר שנופל לוואדי ואנו היינו זורקים כדור ורצים אחר הכדור
לאורך הוואדי עד לוואדי טוואחין ואדי הטחנות טרם שמשו לטחנות קמח. ילדי צפת היו ילדי
טבע. כל התקופה עם האתגרים של השלגים, גשמי זעף עם זרמי מים גועשים ואז האביב
הגיע הכל לבש ירוק עם פרחי שדה וכלניות ולא אשכח שאחי משה בקש להתחפש לפרח
ואנחנו יצאנו לשדה קטפנו כלניות והכנו לו שמלה שכולה כלניות... האביב קרא לנו להרים
ולוואדיות וזרמי המים וכשגדלנו קצת היינו יורדים לוואדי טחנות שם היו בריכות טבעיות
גדולות יותר ושם יכולנו גם לשחות. והיו באים לשחות שם גם נערים ערבים. והיתה נערה
שברחה עם אחיה ואמה מגרמניה, המשפחה היתה רחוקה מדת, נוף חדש לנוער הצפתי.
והנה נערה עם מכנסיים קצרצרות הולכת לתומה ברחובות צפת בלא הרגשה שהיא יוצאת
דופן וכמובן שבשביל הנוער הצפתי זו היתה תגלית והנערים התחילו לרוץ אחריה הנערים
השתגעו אחרי הנערה שכולה היתה מתיקות, אבל התרגלו. וגם המורים לא התנגדו
לתלבושת החדשה כי הבינו שזה מה שהיתה רגילה. ומזלי היה כי התאהבה בי אהבת
נעורים. יחד שחינו בוואדי ערומים, אהבה בלי לאבד את הבתולים. והקנאה היתה גדולה אבל
לא ניסו לפגוע בנו משום שלא התהלכנו במחבואים וכולם השלימו עם זה גם ההורים כולם
ראו בנו חברים ולא תאווה. היא היתה בנוער העובד ואני בבית"ר ושכנעתי אותה למרות
דעותיה השמאליות כי כל חלום יתגשם רק אם תקום מדינה עברית בארץ ישראל.
בצפת אמנם נשבר מעט הצביון הדתי ההורים שגם הם כבר לא היו חרדים כמו דור הסבים.
אבל עדין היתה בשבת אוירה של קדושה והרחובות לבשו חג. באותה תקופה החלה עזיבה
מצפת, הנוער לא מצא עבודה ולא היתה גמנסיה או בית ספר תיכון להמשיך ללמוד לבגרות.
הצלחנו להקים בית ספר תיכון אבל לא היה ברמה שהנוער רצה. זה היה תיכון בשלבים וכל
פעם נוספה כיתה. היה גם קשה למצוא פרנסה ולכן הרבה מהנוער התפזר בכל מיני מקומות
בארץ ובחו"ל, בכדי להתקדם. הנוער שנשאר עשה מאמצים להביא פרנסה לצפת ולעשות
כמה שאפשר ל עכב את הבריחה מצפת. היו גם ניסיונות להקים מפעלים אבל הניסיונות
נכשלו, אפילו הישיבות הידועות של צפת רבות נסגרו וננטשו. כמו בתי הכנסת. בתי הכנסת
בצפת יכלו להעי ד על מגוון העיירות בחו"ל שמהן הגיעו היהודים וגם יצגו אותם בארץ
הקודש, אפשר היה ללמוד מהן היסטוריה על כל עיירות הגלות מהן הגיעו היהודים לצפת.
חבל שלא נאספו כל הזמירות המיוחדות של כל אחד ואחד מהם. כך אפשר הה לשחזר
תקופה של 500 שנה. ויוכל היה לשמש כחומר ללימוד על העם היהודי בגולה ובארץ.
השירים היו רבים על געגועים לארץ ישראל והעבירו תחושה של שיבת ציון. היום נכנסה לעיר
הרבה רוח זרה וצריך לשמור על הרוח שהגיעה מכל אירופה, אסיה ואפריקה וממנה ללמוד
על התרבות היהודית בעולם באופן שימשוך את הדור הצעיר היום ויחבר אותם למקור של
עם ישראל.
אני תמיד פולש להווה שאני חי בו, אפשר להגיד שעברנו תקופות של שינויים רבים.
החסידות, החלוציות מכל התקופות, תקופת החלוקה של הישיבות, תקופת ההתיישבות תל
חי וכפר גלעדי תקופת חומה ומגדל, תקופת המחתרות תקופת מלחמת השחרור והקמת
המדינה. וכל המלחמות ותקופת ההתנחלות וכיום תקופת ביצוע האוטונומיה הפלסטינית.
ואיני יכול להתנתק מהמצב שאנו חיים בו עכשיו. ואני מחפש ומנסה להבין את כל המפלגות וכל
הוגי הדעות ושואל מה קרה, האם אנו נמצאים בסוף הדרך והגענו לשקט ולנחלה. היהודים
חיים בכל העולם בשקט, כל העולם מנסה ליישב סכסוכים בין עמים ועושים את כל המאמצים
לפתור סכסוכים אבל שאלת שנאה היהודים נזרקה הצידה. ברוסיה הגדולה עם שחרורן של
כל המדינות היהודים היו הקורבנות הראשונים להוציא את המרירות שלהם.
מצפת יצאו לא מעט צעירים וצעירות שיצאו להגשים את הציונות המעשית כולם היו אנשי
תורה שבאו לארץ ישראל לא רק בכדי למות, לא רק בגלל הרדיפות בגולה ולא בעלי חלומות
של "עולם חדש נקימה", הם באו להקים מושבות לעבוד את האדמה ולהמשיך לשמור על
קיום המצוות. בצפת היו יהודים מכל התפוצות ומכל הזרמים ואפשר ללמוד את זה מסיבוב
בסמטאות ולראות את בתי הכנסת הרבים מכל הקהילות, מאשכנז, צפון אפריקה עירק ותימן
והעתיקים מתקופת הזוהר והקבלה שפרחה בעיר. צפת עברה את כל יסורי הגיהנום,
פשיטות, מחלות ורעידות אדמה.
המשפחה בצפת – זיכרונות מהסבתא רבה גולדה פעריל
אני רוצה לתאר את השנים שאני זוכר וכן סיפורים מההורים מהסבים והסבתות ובעיקר
סבתא של אמא )הכוונה לגולדה פעריל(, אישה קטנה שתמיד רצתה לעזור ולעשות מצווה זה
היה לחם חוקה . עבורה הסתפקה במועט שבמועט אף פעם לא התלוננה שרע לה תמיד
ראתה רק טוב . כאשר אמא ילדה אותי ואת שמואל היה לה קשה להיניק את התאומים היא
לקחה את שמואל אליה והיא דאגה להאכילו.כבר כילדים בילינו הרבה זמן בבית הסבא
נפתלי והסבתא גולדה פעריל שתרמו לחינוכנו. הם גרו ע"י תלמוד התורה והחדר שלנו סמוך
לו וכשהיינו צמאים או רעבים תמיד רצנו לסבתא שבמטבחה היו כדים גדולים מחרס מכוסים
בצלחת נחושת עם ספל נחושת והיינו דולים מים לרוות צימאונינו. באותו זמן עולים על הכיסא
שהיה צמוד לשולחן האוכל ושם היתה קופסא עם חתיכות סוכר ואחי שהיה זללן מטבעו היה
מרוקן את הקופסה. ובשעות בין הערביים היינו לוקחים פרוסות לחם עם טחינה גולמית
מתובל בריבת שזיפים פובידיל, והבית שלה היה מבריק בניקיונו הבת שלה אודיל התחתנה
עם חזן בשם ויסמן שנשלח לאמריקה להיות שליח ציבור כך שאני לא זוכר היטב את הבן
שלה נפתלי שנולד בצפת וקרוי ע"ש סבו. היה להם בן שעזב את צפת לאוסטריה ללמוד
להכין יינות. )מוטקה וולועל (, הוא היה גבר חזק עם זקן שחור ורחב כתפיים, ורק כשגדלנו
הוא חזר לצפת להקים יקב אך אחרי זמן קצר עבר לעבוד ביקב בירושלים. הוא היה מומחה
להכנת משקאות חריפים ובירה ועד היום אני זוכר את טעם הבירה שהדגים בביתה הסבתא.
אנחנו הבנים טפלנו בסבתא הזקנה והצעירה ברוחה. ביתה היה לנו בית שני. ולפעמים גם
ראשון. במאורעות תרפ"ט עזבנו את מלון הרצליה שהיה אז ברובע הערבי ברחוב הראשי של
צפת והמשפחה עברה לגור בביתה והיא עברה לגור בחדר מול ביתה. ביום שישי היתה באה
אלינו הביתה, היא היתה אחראית על הכנת הדגים לשבת. אחרי הכנת הדגים היתה חוזרת
אל ביתה לקבלת השבת, הבית שלה היה צמוד לבית הכנסת חב"ד וממנו היה אשנב לבית
הכנסת בכדי לשמוע את התפילה אחר כך היתה עולה לבית ההורים לקבל את השבת ולאכול
יחד עם המשפחה כי בעלה נפתלי חנהל'ס נהרג בשנת 1920 בתאונת רכבת שנסע מלוד
לתל אביב, לאחר שליחות לטורקיה לשחרר את היהודים שגויסו לצבא. )במשפחה היו
שסיפרו כי היה בדרכו להביא מירושלים בגדים לילדי העניים של צפת(. הסבתא הקטנה
קבלה את האסון בשלוה והיתה גאה שהוא נהרג עבור שליחות של מצווה. תמיד היתה
אומרת לנו בעזרת השם יהיה טוב. לאחר קבלת שבת בביתנו הייתי מלווה אותה לביתה
לפתוח לה את הדלת ולראות שהכל בסדר ופרידת שבת שלום ותהיו בריאים ואז היתה נמה
את שנתה. את דירתה שלעולם לא אשכח זה היה בית היסטורי מלא תוכן הבית היה מה
שאנחנו היום מכנים קוטג'. שלש מדרגות לכניסה, הכניסה הכילה מדרגות לעלות לקומה
השנייה המדרגות היו מעץ. שהובילו לשני חדרים. שם התאכסנתי בנערותי. משם הובילו
מדרגות עץ אל חדר קטן למגורי הסבא והסבתא וחדר אירוח גדול על הגג עם אשנב לבית
הכנסת. זה היה החדר הראשון בצפת על גג ששימש גם כטרסה גדולה עם מעקה של עץ
וחלון גדול. לפעמים שימש החדר כעזרת נשים. בסוכות היו עושים שם סוכה גדולה למתפללי
בית הכנסת. בקומת הכניסה היתה ירידה למרתף שבו החזיקו את היינות וכדי שמן מאכל.
ובנוסף את כל צרכי האוכל , האסם של הבית. בזמן האחרון שימש כמחסן נשק של האצ"ל.
וגם חדר לימוד השימוש בנשק לצעירים של בית"ר בצפת. המרתף היה מעין מועדון בית"ר.
בתקופה ההיא סבתא עברה לגור בבית ממול שם היתה כניסה קטנה וחדר אחד ששימש גם
מטבח, גם חדר שינה, גם חדר אורחים. בכניסה היו כמה מדפים ששימשו לה כמחסן לאכסון
הנפט והפחמים לחורף. . את ביתה הקט היא לא הסכימה לעזוב, בחורף חיממה את החדר
בפתיליית נפט ולפני שהלכה לישון היתה מחממת אבנים על הפתילייה עטפה אותן במטלית
והכניסה אותן למיטה . לבסוף הסכימה לקבל בקבור מים חמים וזה היה עבורה לוקסוס.
בפיה של סבתא תמיד היו דברי תורה ומצווה ותמיד הזכירה לנו שאנו הנכדים של הבעל שם
טוב. התקופה שלנו היתה מלאה בענייני בית"ר, ההגנה והאצ"ל. אנו הצעירים לא היינו שומרי
שבת במיוחד ואנשי צפת לא פעם פנו לסבתא על חילול השבת. היא היתה עונה בלא נקיפות
מצפון ומשיבה שאם הם מחללים שבת כנראה שזה למען קדושה ולא חילול. היא אף פעם לא
דברה אתנו על מעשינו היא רק קלטה מהאוויר את כל התקופה שלנו ולא דברה אתנו מטוב
ועד רע, בהכרה שלה ידעה שאנו עושים את הטוב ורק טוב. לא אשכח כאשר האנגלים הקיפו
את המלון שלנו לעשות חיפוש אחר נשק ואנו הופתענו לגמרי ולא הספקנו לפנות את מחסן
הנשק ולסלק את הנשק משם, והנה מופיעה הסבתא הזקנה והקטנה ובאידיש אומרת לנו,
ילדים תנו לי את הנשק אני כבר זקנה ואותי לא יאסרו. ומיד עטפנו את הנשק בשמיכה
וקשרנו בחבל והזקנה משכה את החבילה הכבדה לאורך כל הגן של המלון ובמדרגות עברה
בין החיילים הבריטים משכה את הנשק עד לביתה. )ציפורה נכדתה שהיתה כבת 10 או 11
סיפרה לבתה גליה שאמא שלה דחפה אותה שתצטרף לסבתא, שלא יחשדו מה יש
בחבילה(. מאז הבית שלה הפך לסליק לרימונים תוצרת עצמית, ואקדחים. במלחמת
השחרור הסליק שלה שימש להגנת צפת
בערב שבת אחד, בשנת תש"ב 1942 , כשאכלה דגים נתקעה עצם בגרונה ורופא לא יכול
היה לעזור היא החזירה את נשמתה בקריאת שמע ישראל, זיכרונה לברכה. וכל העיר יצאה
ללויה שלה אשת חיל היתה כולה מצווה. היא היתה סמל ודוגמא לדור שלה בנאמנות שלה ,
מעולם לא מצאה דופי באחרים ותמיד ראתה רק את הטוב בחיים. והכל בשליחות האלוהים.
צפת לאחר מאורעות תרפ"ט
אחרי מאורעות תרפ"ט היהודים המעטים שגרו ברובע הערבי עזבו את ביתם והאנגלים יצרו
הפרדה ע"י מדרגות רחבות שהפרידו בין הרובע היהודי לרובע הערבי. אז החלה תקופה
חדשה בצפת מלחמות על מקומות המשחק לנוער, על המצודה היה מגרש בו נערכו משחקי
כדורגל בין יהודים וערבים אחרי הלימודים וכמובן אחרי כל משחק החלו לעוף אבנים. הם
תמיד היו מתרכזים בגבעה שמעל מגרש המשחקים אבל אנו היינו מוכנים ואנחנו הסתערנו
עליהם עם שוטים שהכנו מחוטי טלפון ורדפנו אחריהם עד לבתיהם. אנו הנוער הצפתי
שנשאר לגור בעיר רובו עבר לתנועת בית"ר הצבא לעתי ד, ויותר לא הסכים לפוגרומים בלי
תגובה . למדנו להתגונן בכל הדרכים שאפ שר וכמובן גם בנשק חם. אמנם היתה הפרדה בין
היהודים והערבים בעיר אבל הנוער לא ויתר על הגאיות וההרים מסביב לצפת, ובאביב היינו
יוצאים לטייל ברגל. בצפת קמה גם תנועת מכבי, נוער ספורט, נוטה יותר לימין וחברי בית"ר
היו גם חברי מכבי. אני זוכר במכביה הראשונה בתל אביב גם מכבי צפת נסעה במאורגן
ותנועת מכבי בצפת גם התאמנו בקליעה ברובים והכשרת רימונים וכל מיני כלי נשק וזה
נעשה בכיסוי בשם תנועת מכבי. מכבי נחשבה תנועה לא מפלגתית ולא קיצונית לא לשמאל
ולא לימין ומתעסקת רק בספורט והשלטונות הבריטים לא עקבו אחרי מכבי ופעילותם בצפת.
היא שמשה גם להכשרת הנוער והמבוגרים במחתרת ההגנה ומפקדי מכבי היו גאים גם על
פעילותם בספורט וגם בהגנה בשבתות . היו יוצאים להר כנען לאדמות שקנו חברי אגודת
בוני בתים וידידי צפת שקנו אצל האפנדים שהטורקים כינו אותם ג'קלקים)?( ורשמו את
האדמות על שמם. זה שנים שערביי צפת ואחד מהם היה קרוב של המופתי הירושלמי
החליטו שהאדמות שייכות לו. והעיר סערה והיתה על סף מהומות. וכמובן שהשלטון תמיד
ראה אותם צודקים ובצפת וראש פינה עלו על האדמות וחרשו אותן. האנגלים אסרו כמה
יהודים מצפת וראש פינה ורק לאחר משפט היהודים הוכיחו את בעלותם על הקרקעות האלו
והרוחות שקטו בצפת. ושורש הרע עד היום שאומרים שאנחנו גזלנו את אדמתם. וזה מזכיר
לי ימים שבחורות ילידות צפת ממשפחות דתיות וחרדיות חפשו את הצדק והתגייסו לתנועות
הקומוניסטיות בארץ ובשנות השלושים הפיצו כרוזים והסתה נגד היהודים שרוצים לגזול את
האדמות הקדושות של הערבים. כן תנועות השלום בכל הזמנים באו וחיפשו את הצדק
והתחברו לכל שונאי ישראל שונאי והציונות והמתיישבים והמתנחלים שהתיישבו על אדמות
המופתי כביכול. בכל הדורות זה לקח חוקם ומה שמקומם אותי ביותר זה שמכנים אותנו
כאילו אנחנו נגד השלום. באיזה שפלות ועזות מצח ויוצאים נגד למי ששפכו את דמם עבור
ארצנו ולשארית יהדות הגולה שתמצא פה מקלט.
בשנת 1942 שזבוטינסקי התחנן ושאג ליהודי הגולה לעזוב את הר הגעש המתפרץ ויבלע
את היהודים והתחנן שהיהודים יעלו לארצם ואז מנהיגי הישוב ובראשם דויד בן גוריון יצא נגד
זבוטינסקי ואמר שזה יגרום לאנטישמיות ולאחר שבן גוריון הכריז כעל הקמת המדינה כל
עברו נמחק וראו בו מלך ושוכחים שלולא המחתרות שקמו על תורתו של זבטוטינסקי לא
היתה קמה המדינה....
זיכרונות מעין זיתים
בשנים 1934-1936 הקמנו שלושה חברים שלהוריהם )כנראה משפחת גרינפלד(היו אדמות
במושבה עין זיתים היהודית שנהרסה בפרעות תרפ"ט. יהודי עין זיתים היו פזורים בכ ל הארץ
והאדמות כמעט לא היו שוות, היו מוכנים להקצות את האדמות להתיישבות יהודית. אנחנו
פננו ליוסף וויץ שהיה בין באי מלון הרצליה. שלשת החברים התמקמו באחד המבנים
שנשארו עם גג ושהערבים לא הספיקו להרסם בפוגרום שערכו שם כמה שנים לפני. שי פצנו
את המבנה קנינו פרות הולנדיות שהיינו חולבי פעמיים ביום פרות חומות לבנות שנתו חלב פי
עשר מהפרות הערביות . אנשי עין זיתון הערבים יצאו מגדרם שראו שאנו חולבים את הפרות
פעמיים ביום. כן היו לנו תרנגולות שהסתובבו בחצר והיו ביצים בשפע, גדלנו גן ירק שסיפק
ירקות, זיתים שהבאנו לבית הבד הערבי לסחוט אותם לשמן, והיו לנו חמורים שהיינו
קושרים אותם ע"י המעיין. לא אשכח איזה צער היה לנו שאחד החמורים נטרף לילה אחד ע"י
צבוע. וכן זרענו את השדות בחיטה ושעורה. צעירים היינו מלאי מרץ והרבה חלומות. המקום
נהפך למרכז הנוער של צפת, תקופת עין זיתים נתנה פורקן לנער הצפתי ולא אשכח שביום
אחד הנערים שיחקו בכדור רגל ע"י המעיין והנה מופיע ראש ישיבת רידב"ז זיידה הלר , הרב
הלר הופיע בהפתעה לתוך המגרש ששם שיחקו ותפס את הכדור ובשתי ידיו לפת את הכדור
לכרסו וחשב לפוצץ אותו וכל הנערים תפסו רגלים וברחו והרב לקח את הכדור לישיבת
הרידב"ז ושם אותו בעליית הגג אך כמובן שלמחרת היום הכדור היה שוב ברשותנו כי כדור
רגל אמיתי בזמנו לא היה דבר כל כך פשוט ובצפת והסביבה לא היה מצוי כלל . כל השנים
שחקנו בכדור של סמרטוטים בתוך גרב ולכדור ממש היינו צריכים לאסוף כסף, כל ילד חסך
מדמי הממתקים שקיבל או ממחברת שלא קנה. כשעלינו לעין זיתים לא ניתקתי עצמי מצפת.
חומת "דוני"
כל יום אחר הצהרים לאחר העבודה עליתי לצפת להעביר שיעורים בתרגילי לילה בנשק,
במורס פנסים ומורס דגלים וכן ביצורים של ממש . כל תלמידי בתי הספר היו עוזבים את
הכיתות ברשות המנהלים בהבנה מלאה בכדי להקים את החומה שתכננתי בצפון העיר
ונקראה חומת דוני. למרות שהייתי בית"רי קרבתי את הנוער מכל המפלגות לפעולות
משותפות . אף פעם לא רציתי בתואר המפקד כולם נשמעו לי מבלי צורך מצידי להעמיד את
עצמי מעל כולם וכך נהגתי כל החיים, גם בבית"ר וגם באצ"ל ובצבא הגנה לישראל. אני חושב
שתכונה זו ינקתי מאימא שלי כי תמיד עשתה דברים שמצאה לנכון, יעילה לציבור לבית
למולדת והסתפקה במועט כלפי עצמה בשביל אחרים נתנה ברצון ואהבה. היא אהבה לשיר
לשמוע ולהקשיב לאחרונה אכלה אותה מרירות, היא התאכזבה מהמנהיגים המנהיגות
והשחיתות והצביעות. היא חיה את תקופת החלוציות תל חי, כפר גלעדי איילת השחר, את
"ההגנה" וההגנה האקטיביסטית של אצ"ל לח"י וצה"ל, ובאלה מצאה את דרכה ותוכן החיים
שלה לשאוף לבית נאמן לעקרונותיה, בית פתוח לכל לאביון ולעשיר. היא קרבה את הציירים
בצפת . הם מצאו אצלה בית במלון, אכלו ושתו בלי לשלם. לא אשכח את הצייר המפורסם
ראובן, שלא שכח להודות לאימא על היחס שלה. היה בא למלון ומסתכל למעלה על גג בית
המלון לראות אם אני כבר בניתי את המחצלון לגור בו ועוד טרם היה נכנס למלון היה עולה
על הגג לפלוש אל המחצלון שלי ואני כמובן תיכף ומיד הקמתי מחצלון נוסף לצידו. במלון
היתה קהילה של סופרים ואמנים ציירים שקראנו לה "פרסק אורחי הבית" ובערבים היינו
יושבים ושרים ושותים עד גבול מסויים רוקדים אחר כך יורדים אל אחד האמן ברובע האמנים
וממשיכים עד אור הבוקר, הווי שצפת לא תשכח. העיר תססה היתה זו תקופה שצפת הפכה
לעיר אמנים מלאת חיים ותוססת.
למלון היו מגיעים אנשי מפאי, רוויזיוניסטים, ז'בוטינסקאים, חלוצים, קצינים גבוהים של
הצבא הבריטי אפנדים ואמירים כל הדרכים הובילו למלון שהיה מקום מפגש של כל בניה של
הארץ.
חלום שחלמתי עוד בהיותי נער ועליתי ליישב את עין זיתים היהודית וכתבתי שאני רוצה
לראות כפרים של יהודים סביב צפת ויחזרו בנים לגבולם וכפרים עבריים ילפפו את צפת
העברייה. ואלה חלומות שהתגשמו. לא אשכח את השיחות עם שכננו הערבים כשגרנו יחד,
אני בית"רי וחברי מהנוער העובד והם)הערבים( תמיד הצדיקו אותי בוויכוח, הם תמיד אמרו
שאני אומר להם את האמת וחברי מתחנף ומשקר. ובשנת 1936 שיהודי צפת היו בהסגר,
ונסענו לחיפה רק עם ליוי אנגלי, אני כל יום הלכתי לעין זיתים בלילה ברגל וללא פחד. והם
כבדו את אומץ ליבי. היינו ביחסים טובים והם לא התכוונו לפגוע בי. רק ביום שהמשטרה על
פי בקשת ועד הקהילה בעיר, שרצו את הצעירים בצפת, הגיעו הבריטים עם צו ופקודה לפנות
את עין זיתים והבאנו את כל בעלי החיים לצפת הנצורה. באותו הלילה הערבים עלו על עין
זיתים והרסו את מעט הבתים והאורווה, ואת השדה שרפו. כמובן שלאחר שהורידו אותנו
הקדשתי את זמני להגנת צפת עד להתקפת הערבים בדרך צפת -עכו על יהודים רצחו ואנסו
את נוסעי הרכב. הרב הזיידה הלר ראש ישיבת רידב"ז ניצל, כי חשבו שהוא נרצח. אותו רב
היה זה שלקח לנו את הכדור בעין זיתים והוא היה זה שהתיר עבודות ביצורים בשבת והוא
עצמו יצא לעבוד בכדי להראות דוגמה.
ההתקפה על עין זיתון
הישוב כמובן דגל בהפוגה, ומפקד העיר כמובן התנגד לכל תגובה מצד היהודים. אני הייתי
מפקד החי"ש, חיל שדה בצפת ולא יכולתי לעבור ללא תגובה. פניתי לשני חברים שלי
ביחידה והם תיכף הסכימו שצריך לעשות פעולה למען שגם הערבים ידעו שאנחנו מסוגלים
להגיב וגם הם צריכים להפקיד כיתות להגנה על בתיהם. למחרת בלילה לקחתי נשק פרטי
שלי ורימונים שהכנו בעצמנו ויצאנו לדרך המטרה היתה עין זיתון. אחד החברים נשאר בגדר
של צפת ועזר לנו לצאת מהעיר והוא נשאר לחכות לנו כשנחזור מהפעולה כי בעיר היו עמדות
הגנה ועוד יכולים לחשוב כשנחזור מהפעולה שאנחנו ערבים הבאים לתקוף את העיר
היהודית. בדרך לעין זיתים רגלי נתפסה במוקש )הכוונה למלכודת( שהערבים היו שמים נגד
חיות המכה לא היתה קשה ואני השתחררתי מהמוקש. המשכנו לכפר. את הכפר הכרנו
היטב וידעתי כל בית ובית. כשהערבים הרגישו בנו החלו צעקות ובכי, רק בבית אחד ערבי
פתח עלינו ביריות וכמובן שאותו פצענו והלכנו לבית המוכתר ממש בכניסה לכפר בקומה
השנייה. אני טיפסתי לקומה השנייה וחברי חיכה למטה על הכביש הראשי עכו צפת.
וכשהגעתי לטרסה למעלה הבית היה מלא בנשים וילדים וזעקות ובכי עד לשמים. החבר שלי
רצה לזרוק לשם רימון ואני התנגדתי בכל תוקף והרימון נשאר בתעלת הכביש וכמובן
המשטרה הגיעה ואנו קפצנו לבוסתנים של הכפר ושמנו את פעמינו חזרה לצפת. וצעקות
והבכי של אנשי הכפר נשמע היטב בצפת וללא החבר השלישי שחיכה בגדר התיל של צפת
לא היינו יכולים להיכנס לעיר מבלי להיתקע בשמירה והפעולה הזו נשמרה בסוד בין
שלושתנו. למחרת הפעולה האנגלים פנו אל מפקד העיר שימסור את הבחורים שעשו את
הפעולה כמובן שהמפקד לא ידע , הוא אמנם חשד אבל לא אמר דבר. והאנגלים הגלו את
המפקד וסגנו שהיה גם מפקד הגפירים לצפון לקיבוץ והסוד נשמר סוד אבל מצפוני לא היה
שקט כאשר שני מפקדי העיר ואחד מהם היה דודם של הנפגעים בכביש עכו צפת שאותו שם
כהנא שהקים את תנועת כהנא גם כן היה דודם של הנרצחים. אני פניתי לוועדת הביטחון של
צפת וכן למפקד האזור מחיפה למסור להם את שמות האחראים לביצוע הפעולה ולהחזיר
את הגולים לצפת. הפגישה היתה בבית הרופא שהיה בוועדת הביטחון וכן ראש ועד הקהילה
מפקד מחוז חיפה ומפקד צפת . אני התייצבתי בפניהם והודיתי על הפעולה ושאני אחראי ולא
מסרתי יותר מזה. מפקד העיר דרש ממני לתת לו את זה בכתב כמובן שראש ועד הקהילה
והרופא מועד הביטחון התנגדו שאתן בכתב אבל אני ישבתי ומסרתי למפקד את זה בכתב
לא האמנתי שהודעה זו תימסר לשלטונות האנגלים. אבל לשמחתי היה בפגישה איש
מחתרת והוא מופיע אצלי בבוקר דחוף האדם הזה היה גם מבין תושבי עין זיתים היהודית
לפני שנהרסה בשנת 1929 .ואמר לי ברח מצפת, אתה מסרת מכתב על פעולה שבצעת אך
אל תחכה אפילו יום אחד, אפילו לא שעה וכך עשיתי. ולאן אברח ולהיות בטוח. פניתי לחבר
שלי שהיה איתי בעין זיתים והוא היה מדריך בנוער העובד בוא ניסע לתל יוסף לעבור הכשרה
להקמת הגרעין להתיישבות בעין זיתים והוא כמובן שמח מאד. ונסענו לתל יוסף להכשרה.
וכמובן חלומות לחיי קיבוץ והגשמה ובאמת אפשר להגיד שזו היתה תקופת הגשמה ואני
זכיתי בהיותי בתל יוסף להשתתף בהקמת חומה ומגדל הראשון ובתל עמל. לקיבוץ הגיעו
נוער עולה מגרמניה והרבה שיחות היו בקיבוץ אבל בית" רי נשאר ביתרי ובין הרבה ויכוחים
בדרך הציונות ובשיר אל הציפור של ביאליק נשבר הדו שיח כשאני טענתי שביאליק התכוון
בשיר לעם ישראל ולא על עולם חופשי ואז חברי לא יכול היה לעמוד והתפרץ, כן אני עכשיו
יכול לספר לכם שאני בית"רי ופתאום הרגשתי מה גדולה התהום בחברה כשהסוציאליזם
הקומוניסטי מחדיר בנוער. היו כאלה שרצו לשמוע את דעותיי אבל המדריכים החלו להצר את
צעדי ובמסדר המדריך פקד שכל אלו המשתייכים לשומר הצעיר יצעדו צעד קדימה, ואמר
שהנשארים לא יכולים לצאת לשמירה או להשתתף בשיחות המשותפות ואני ארזתי את חפצי
תרמיל שתי חולצות ושני זוגות גרביים ומכנסיים ויצאתי לתחנת הרכבת שעוברת ליד הקיבוץ
ולא היו צריכים כרטיס נסיעה כי הרכבת היתה נוסעת במהירות כזו שיכולת לעלות עליה כי זו
היתה רכבת למשאות כמו פרי עופות, עזים ותוצרת חקלאית מירדן ומסוריה והקרונות היו
פתוחות רק פלטפורמות. הרגשתי כל כך טוב ליבי רחב, הרגשתי חופש ושכל ימי בתל יוסף
היו מעמסה של הדרכה והכשרה לעבדות ועל זה כתבתי לחברי שחשבו על חיי אושר ואהבה
איש לחברו ושיווין צודק . לא הספקתי להרהר הרבה, והופ אני בעפולה וצריך לקפוץ
מהרכבת את פעמי שמתי לירושלים שם לבטח אמצא עבודה ידעתי שאני פועל טוב וכי בדרכי
לרכבת רץ אחרי חבר קיבוץ שהיה אחראי לעבודות המשק ובקש ממני לחזור ואפילו הציע
להקים בקיבוץ קן בית"ר . ומעפולה לא היה קשה להגיע לירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה