קטעי יומן

מתוך יומנו וזיכרונותיו של הבן דניאל פרל 

בהיותו בשנת 1938, בהיותו עצור בכלא הבריטי מזרעה של יד עכו,  כתב דניאל מכתבים למשפחתו וחבריו וכן כתב יומן שבו העלה זכרונות מילדותו ונעוריו. 

את זכרונותיו מתוך היומן העתקתי כלשונם והוספתי הערות הבהרה בסוגריים. 

החדר

"בוקר, אחרי ויכוח בין אבא ואמא.  (אמא אמרה לבית הספר ואבא לחדר.) הוחלט כמו אבא. אחרי הצהרים אבא לקח אותנו לחדר של ר' ברל'ה, בתוך סמטאות צפת הגענו לחצר מעט רחבה ובקומה התחתונה כעין מרתף, ישב לו הרבי ע"י שולחן ארוך ומסביבו ילדים. הרבי קבל אותנו בסבר פנים יפות ואת אחי הושיב על ידו ואותי שלישי בצד ימין ולמדנו חומש. הרבי צועק, וכל הילדים אחריו, מתנועעים ומשחקים מתחת לשולחן. וכל פעם הוא שואל לתלמיד "איפה עומדים?"  (לבדוק אם הילדים עוקבים אחרי הכתוב) והתלמיד אחריו גם כן, "איפה עומדים".

הרבי גוער, והתלמיד גוער אחריו ומתנועע. הרבי קם בכעס לתלמיד והתלמיד כבר מתחת לשולחן, ובאחת, מהפכה!. התלמידים מוצאים הזדמנות לשחק ולריב. עד שהרבי תופס את התלמיד ונותן לו כמה צביטות חמות באחור. וכמה משיכות באוזניים ומושיב אותו על ידו ושוב פעם, אותה התזמורת.

אני ואחי חבשנו כובעים כמו חלוצים ובלי פאות וזה לא מצא חן בעיני הרבי, ובזמן שהיינו צריכים להסתפר הזהיר אותנו הרבי שלא נוריד את הפאות. וכשבאנו הביתה עם פאות מבית הספר זה לא מצא חן בעיני אמא והיא לקחה מספריים והורידה לנו אותם, ואנחנו פחדנו ללכת החדרה. עד שאבא בא, והיה ויכוח בין אבא לאמא על שהורידה לנו את הפאות, אבל זה לא יכול היה לעזור. ואבא הוכרח להוביל אותנו לחדר, ומובן שהרבי לא אמר דבר כי אבא היה משלם לו ובקביעות, ואז היה גם יום התשלום. ואנחנו הרמנו ראש יחידים בלי פאות, ועם כובעים של חלוצים וכל הילדים היו תחת פקודתנו. והחברים התחילו להתקאנות בנו והם לקחו שטינגה (שרף של אורנים) והדביקו את פאותיהם ועל ידי זה הוכרחו לקצר את פאותיהם, אבל לא העזו להוריד אותם לגמרי. וכך נמשך תמיד ויכוח בבית , אמא לבית הספר ואבא לחדר. ובשבת אחת כשבא  דוד שלי  מחוץ לארץ לצפת, הוזמנו אל הסבא (הסבא יואל ברש"ד) לארוחה משותפת ושם התגלגלה שיחה על חינוך ילדים וכו' ואמא אמרה, שמוטב לו היינו הולכים לבית הספר . קם הסבא התקיף ואמר, כן, ביום ראשון יתחילו ללכת לבית הספר!. בבית הספר היתה יותר משמעת כי למדו עברית, ובית הספר היה יותר יפה עם כסאות יותר מודרניים. ומורים יותר צעירים אבל בהפסקות הספקנו להשתובב יותר מאשר בחדר כל היום. והנה הגיע החופש, ואבא החזיר אותנו לחדר אצל ר' יודל'ה שהיה לו תענוג בצביטות, ואחרי זה אצל ליטבק אשר היה שולח אותי תמיד להביא לו אוכל מאשתו יוכבד. לחם ושום ומלח. ואני הייתי רץ מרצון לב, כי מצאתי הזדמנות לצאת מעט לרחובות. ואחרי זה אצל ר' אשר זלץ, אשר היה מסדר מסיבות, ועל התלמידים היה להביא כסף , והוא היה מוריד מהכסף חצי בשבילו. ואחרי זה במסיבה היתה באה בתו הקטנה והיה נותן לה את כל הדברים הטובים הביתה. הרבי הזה כמעט ולא היה רואה שני מטר לפניו, ולכן היה לו מקל ארוך ואם הי שומע איזה קול לא מן העניין,  היה מרביץ מתחת לשולחן על הרגלים על ימין ועל שמאל, וכך התרגלנו אצלו רק לשחק. והוא הולך אתנו כל יום שישי לבדוק את ההריף, שזה גבול תחום השבת, ומובן שבמקום לתקנו היינו מורידים אותו ולא היה רואה. ואחרי זה עלינו לרב מרדכי כהנא, מעט יותר מודרני עם משקפיים ללא זקן ואנחנו התחלנו ללמוד לכתוב עברית. אצלו היה גם מעט משמעת ויותר ניקיון כי אצל הקודמים היה ממש נורא במובן זה. המורה בעברית התחבב מאד על התלמידים, היה מתקשר עם הדור החדש. אצל ר' מרדכי התחלנו ללמוד בחורף בלילה כי היום היה קצר ואז היינו

מביאים איתנו ארוחת ערב. שעד היום אני אוהב אותה, והיא לחם ושמן ושום ועגבנייה. היינו מביאים פנסים ובלילה היינו הולכים בתהלוכת פנסים מוארים ושירה בפינו. וגשם יורד בלי הפוגות. והנה בלילה אחד, וגשם חזק ירד ובדרך מנגד המשטרה המרכזית עכשיו, ברחוב התחתון איפה שהיה פעם בית היתומים, בשנת תרפ"ט, ע"י המעיין, נפתחה תעלת השופכין ואחי נפל לתוך התעלה עד הצוואר ולא יכול היה לצאת וגם אני לא יכולתי להוציאו ועד שהזעקתי את ההורים והוציאו אותו כמעט ומת. וממחרת בערב התחלנו ללכת מן הדרך העליונה, דרך מייברג עלינו על דרך המלך ומאז התחלנו ללוות את מאיר מייברג חצי הדרך הביתה. כי גם הוא הלך חלק דרך זו וכשהגענו אל הכביש הוא פנה צפונה ואנחנו ירדנו דרומה לעיר הערבית.

אצל הרבי הזה התחלתי לשחק שח מט. בכל יום חמישי הרבי היה  מוציא את התלמידים החוצה לשדה או אל עץ , שמלא תפקיד חשוב בילדותנו . וע"י עץ התות היה מגרש די רחב שהיינו משחקים בו בכדור – רגל (כדור משמעו אז קופסת פח או גרביים ממולאות) וכל מיני משחקים אחרים. במגרש היה לוע של תותח תורכי עם בית הקיבול שהפכנו אותו לתנור ואפינו פיתות. המגרש גם הכשיר אותנו בקפיצות לגובה ולמרחק וכל מיני ספורט. ביום חמישי אחד הרבי הביא שח מט לשחק ואני ידעתי רק את המהלכים של הפיגורות. ומובן במשחקים הראשונים הרבי ניצח אותי והיה מתמלא תוקפנות וגאווה. אבל זה לא נמשך הרבה זמן, ואני התחלתי לנצח אותו. והוא היה שוכח את עצמו באותו יום, והיה משאיר את התלמידים בחוץ כל היום. כי רצה לנצח אותי לפחות פעם אחת ולצאת כמנצח והוא לא הצליח. ואני הייתי נעשה עצבני , נורא כי רציתי לשחק עם עכל התלמידים ששמחו והיו מתגרים ברבי שימשיך לשחק ולנצח.

ועם משחק השח מט כמעט ועבורו נהרגתי. ערב אחד באתי אל מאיר מייברג ושם שיחק המושל עם אורח בשח מט, ואני התחלתי לעזור לחלש במשחק וניצחתי את המושל ברגמן. והוא הזמין אותי לשחק ואני לא סירבתי. ומשחק ראשון, שארך יותר משעתיים אני ניצחתי וכן היה גם במשחק השני שהוא נכנע. והשעה כבר חצות ובחוץ אור ירח מלא ואני ואחי מתחילים לרוץ הביתה . ביתנו היה ברחוב הערבי מעל הגרז' של אבו עוסמן. (עד מאורעות תרפ"ט, 1929 התגוררה המשפחה בבית מעל הגרז' של אבו עוסמן, בסמוך למה שהיה בעבר קפה פינתי, וניהלה שם מלון קטן) ואיך שרק יצאתי מבית מייברג נכנסתי בריצה לתוך חוטי ברזל דוקרניים נגד אפ"ק, (הכוונה כנראה למחסומי תיל שהיו מול בנק אפ"ק, היכן שהיום נמצא בנק לאומי.) וחתכתי לי את כל הפנים עמוק מאד. משני עברי העין הימנית והלחי הימנית שהיה כמעין חלון. ואת האף. והמון דם ירד לי ואחי עמד וצחק שזה הרגיז אותי וצעקתי שרק הוא אשם, וכך הלכתי יותר מחצי קילומטר הביתה ונכנסתי למיטה שלא ירגישו בי , כי פחדתי שמא אבאי שאל איפה התפללתי מעריב , ואני לא התפללתי ואחי סיפר. והם קוראים לי אבל אני עושה כלא שומע, עד אשר אמא ואבא באו עם מנורה ביד ומצאו אותי וכל המיטה מלוכלכת בדם והתחילו לצעוק כי חשבו אותי למת. אבא הוריד אותי לרופא מתחת לביתנו ותפר לי את הפנים. ואחרי שלשה ימים הבראתי ורק הרגשתי חלש מאד. היה לי מזל בכלל להיפצע. אבל מעניין שאף פעם לא נפצעתי ע"י ערבים למרות שלא עבר יום בלי קטטה אתם. ואני את כל מרירות נפשי שפכתי עליהם" .
(ע' 102 ביומן)

המלמד אשר זלץ בסמטאות צפת, באדיבות איטה זילברמן.

תלמוד תורה רידב"ז  1923 (באדיבות מוזיאון המאירי)
הילד השלישי בשורה השניה מלמעלה, זה שמואל פרל, (התאום דניאל כנראה "הבריז" , כמנהגו)

בית הספר העברי בטקס שבועות, ראשית שנות השלושים (באדיבות בלהה קונינסקי)

"מגרש המשחקים " של הנוער בצפת, למרגלות המצודה. משמאל בניין הכנסיה , ברקע מלון סיטידל (מוזיאון גליצנשטיין), בצד ימין המגדל החשוף. היום עובר במקום כביש. (הצילום נעשה כעשר שנים לאחר התאור ביומן)

טיולנו מצפת לחיפה דרך ואדי קורן   

את סיפור הטיול הכרתי מתוך היומן, היו לי גם תמונות בודדות ששערתי שצולמו  מתוכו. את האישור הסופי קבלתי כשראיתי, לפני כחודש, את התמונות באלבומו של דודי שמואל וכך הצטרפו התמונות לסיפור .

התמונות צולמו במצלמות הקודק שקבלו שמואל ודניאל מהוריהם כמתנת בר מצווה, כך שהטיול התרחש כנראה באביב תרפ"ט לפני המאורעות. ואחרי בר המצווה שהיה במוצאי חג הפסח.

בטיול השתתפו התאומים שמואל ודניאל פרל, האחים אברהם ויהשע גרינפלד, משה קישק  מאיר מיבר ונחום כוכב. 

 

היומן 

 עומד משמאל - שמואל פרל, לידו נחום שטרן (כוכב), מימין יושב דניאל פרל.לידו אברהם ומשה קישק. מאיר מייברג מצלם

"יום א' בבוקר. הכוכבים נוצצים והלבנה מציצה מבעד אשנבי ולוחשת לי הגיע הזמן. קפצתי ממשכבי ויצאתי לדרך. שקט דומיה בחוץ, רוח לח נושב ממערב . צעדנו לאברהם והנה אין עוד אף אחד ואפילו אברהם עודנו ישן. דפקתי שלש פעמים ואין קול ואין עונה, ונשאתי רגלי לחברי משה גרינפלד שם מצאתי את הפרד עם בעלו וחברי הגרינפלדים עומדים מוכנים לדרך. אז הלכנו כולם וחזרנו למקום מרכזנו והערנו את אברהם ושאר החברים ושמנו את משאנו על הפרד ויצאנו לדרך. ורגלינו קלות כאיילות, הדשא הלח רטוב מטל, ופנינים נראים על כל צמח. הרועים עם חליליהם יצאו לרעות צאנם והציפורים עומדות על אמירי העצים ושרות שירי תודה לאל. וגם בפינו נתלחשה שירה וההרים האדימו והשמש זרחה. כולי ער ועיני מביטות למירון, שזה אלפי שנים הומה רק בל"ג בעומר, כשבאים עולי הרגל מכל קצווי עולם אל רבי שמעון בר יוחאי הצדיק והמורד.

בשעה שש וחצי הגענו ליער מירון.

"כסא אליהו" ליד מירון

מקום בלתי מזוהה בדרך

משם המשכנו את דרכנו אל רכסי העצמון ופגשנו ברועה והוא הראה לנו ארובות כפר עתיק לפני בית ג'ן. משם ירדנו למעיין לפני בית ג'ן הפרד לא יכול לשאת ונשאר עם חבר בכרם בקרבת מקום. ואנחנו נגשנו למעיין ושטפנו את פנינו וישבנו . וכבר היתה השעה 10. עשינו מדורה והעלנו סיר עם מה שיש וישבנו לסעוד את לבנו. באו שלשה מיושבי הכפר וכבדונו בתה וסיפרו לנו על אודות הכפר, ומשה חיים יואל גם כן שמח איתנו מעט עם החפלה, ושם הצטלמנו גם כן עם הערבים והמשכנו את דרכנו לבית ג'ן, 

משכשכים רגלים בעין סרטבה ליד בית ג'ן

הכפר העומד על טבור ההר. משם המשכנו לפקיעין הגענו בשעה אחת, במרחק קטן מהכפר הצטלמנו עם הכפר והסביבה. החבר עם הפרד התרחקו מאתנו בזמן שאנחנו הלכנו לחפש מראה יפה לצילום ואבדנו את השביל, ואני וחברי העפלנו על ההר וראינו את פקיעין. מיד קראנו לכל החברים וירדנו בנקקי הסלעים במורד ההר בדרכים עקלקלות עד שהגענו לשביל המוליך לכפר.

בשעה ארבע וחצי הגענו למעיין ממנו שתה רבי שמעון ומימיו הצלולים טובים מיין. והוא נובע מצד מזרח. את משאותנו שמנו בבית הכנסתו אברהם הלך לקנות חלב ואנו הלכנו להתרחץ במעין אשר מחוץ לכפר אשר מימיו הזכים נובעים מתוך נקיקי הסלעים ומממלאים שלוליו שלוליות מים לכרמים.

חזרנו לבית הכנסת והכינונו ארוחת לילה ואברהם הלך להתרחץ.

לילה ראשון. כל אחד ספלו וצלחתו בידו בכדי לקחת אוכל,העדפנו את לבנו ויצאנו לבק את הכפר, ע"י המעיין היו קופים וצוענים ומסביבינו התרכזו ערבים ויהודים ודרוזים וסיפרו על אודות הכפר והם בקרו אותנו בבית הכנסת וכבדונו בשקדים ואגוזים, וגם החלטנו על דרוזי להביא חמור למחרת בבוקר בשעה חמש, איש איש התפזרו ולא תכיר שם בין יהודי ערבי או דרוזי. ואני נשארנו לבד, וכל אחד שם את ילקוטו למראשותיו והתכסה בשמיכה אבל שמחתנו לא נתנה לנו מנוחה ואחד קם בלאט וכיבה את המנורה והחלה מהומה, זה בשקדים וזה באגוזים וזה בקולו וזה בצחוקו,עד אשר התעייפנו ונרדמנו תרדמה חזקה. וכל החדר דמם אין קול ואין עונה לא בחדר ולא בחצר, רק יללת השועל בכרם שמענו.

בכיכר הכפר

בוקר יום ב'  בשעה חמש בא הדרוזי עם החמור ואברהם העיר את כל החברים וסידר את החפצים על החמור והמשיך את דרכו ואנחנו הלכנו לראות את מערת רבי שמעון עם ילדה קטנה. ובראותנו את המערה לא יכולנו להאמין כי  היא זאת המערה והלכנו לחפש אחרת ובאמת מצאנו את המערה הנכונה עם עץ החרובים הזקן. ואחי הביט על השעון והשעה שש, התחלנו לדלוק אחרי אברהם והוא חיכה לנו על קבר צדיק וממרחק לא גדול ישנו את המעיין ששני הכפרים הסמוכים סח- מטא (?) ותרשיחה לוקחים ממנו מים. וצילמנו את הכפר תרשיחה העומד על הפסגה, וע"י תרשיחה היה היה צריך לתקן את הצלמצניה, אז אברהם וקישק ואני נכנסנו תחת גשר ותקנו את הצלמניה. ובשביל המקצר לתרשיחה השגנו את כל הקבוצה. וכל הקבוצה עלתה לתרשיחה ורק משה והדרוזי והחמור המשיכו דרך הכביש. ובתרשיחה קנינו מזכרות וירדנו לואדי קרן שלשם משה והדרוזי המשיכו, ואנו ירדנו ישר לואדי בין קצורים ונפתולים עד למטה עמוק מאד בעמק צר מאד אשר קרני השמש לא חודרות פנימה. והכל פנימה שטוף מגשמי חורף, והמשכנו בו  עד אשר הגענו למקום רחב ידים ומעיין גדול הפורץ מערבה לים ועדרים ורועים וערביות עם פחים לקחו מים לכפר. הכל הומה וגועש.

תחנת הקמח בנחל קורן (כזיב)

אנחנו התיישבנו תחת תאנה והדלקנו מדורה והעלנו סיר עם חלב וצלינו תפוחי אדמה והתחלנו להכין ארוחת צהרים, ואז נכנסנו למעין לראות מה המקור. וכך הצטרכנו לזחול בתוך מערה ובאנו לצד שני אצל תאנה ומשם זחלנו לתוך גשר וממנו לתוך בריכה סגורה כ שישה מטרים מרובעים ושם נובעים המים. והתרחצנו היטב ויצאנו לסעוד את ליבנו. והצטלמנו בתוך המים. ואת העצים (או העיזים) המטפסים על ההרים ואת התיישים. 

איך שאנו נאבקים איתם הגענו למבצר אבדון (עבדון), עם מי הנחל בשעה שתיים וחצי, והדרך כולה מלאה עצי אלות ומתחת לכל עץ מצאנו ערבייה קטנה חובקת שני גדיים בזרועותיה וצילמנו אותה בגנבה. ובאנו למקום שבו צריכים לחתוך את ההר, כי בואדי לא יכולים לעבור ובפרט עם החמור. היינו צריכים לאחוז גם אותו וגם את המשא עד אשר הגענו למעלה. ושוב הצטרכנו לרדת בשיפוע חזק וירדנו לתוך סלע ענקי חצוב בהר גובהו כ 12 מטר בתוך ההר לצד צפון ומצד מערב אגם מים שצפרדעים מקרקרים וכאן חשבנו ללון. והדרוזי נשבע בחייו, שכאן שכאן לא מסכים ללון במקום פראי כל כך, ועברנו לצד דרום והמשכנו עם זרם המים , והנה לפננו פסגה קטנה עומדת בתוך הואדי והרים גבוהים ובקעות ונחלי מים ונקיקים בתוכם, והפסגה כולה מבצר בנוי. והחלטנו כי כאן נלון כי האפלה חדרה מסביב. והדרוזי שוב נשבע אבל אנחנו לא עמדנו בכל תוקף, ורק נעננו לו ועלינו על הפסגה, כי הנקיקים והמערות באמת הפילו פחד. ושם מצאנו מישור קטן ששימש לדיש, והורדנו את המשא והתחלקנו בעבודות, מי שהלך להביא מים, מי באוכל ומי בשמירה, ולקצוץ ולקושש עצים, ועשינו מדורה וצלי חצילים.והרתחנו תה ואכלנו ושמחנו על מזלנו הטוב. והדרוזי התפלל שלא יורע לנו ולו בתוך המקום הזה, שברדלסים וחיות טורפות מתהלכות בו. משה פרימן ומאיר מייברג עומדים על המשמר, רוח נושבת מן ההרים, ואני מביט על המבצר הדומם המפיל חושך וחיות מתהלכות בו, ואני חושב כמה דם נשפך פה מאבות אבותנו מי ישורנו, וכמה דם עוד ישפך שמה מבני בנינו.(הכוונה למבצר המונפורט)
השמים בהירים והכוכבים נוצצים ועבים קלים מרחפים על פני הרקיע והחיות הרעות יצאו לטרף. כאן נשמעה קפיצה וגוזלים צורחים לאמהותיהם צווחות. המלחמה החלה ביקום הלילי. בשעה אחת עשרה וחתי התחלנו המשמרות ואנחנו וקישק עומדים על המשמר.על כל רישרוש חששו והעיר ו את אברהם זמנם עבר ואני ואברהם עומדים על המשמר  ישבנו ואכלנו שקדים ואגוזים, ורק אנו שומעים דריכות. זה היה ערבי עם חמור, חמורנו הרגיש בזאת והתחיל לנעור וכולם התעוררו וחששו ותיכף שוב נרדמו. וכמה פעמים עברו על ידנו חיות ולא העזו לגשת, מקלותנו על שכמנו, יושבים ומסכיתים. וככה עברו עלינו שעתיים ושמואל וגרינפלד עמדו על המשמר. זמנם עבר בצחוק, גרינפלד התחיל לצחוק, ומשה קישק התחיל לצעוק שלא יצחק כי הצבועים יתנפלו עלינו ואנחנו אבודים , ומשה פרומון נתן לו נשיכה מלמטה ומשה וקישק נהבל ונכנס לתוך התבן. חשב כי הצבועים כבר התנפלו . ואחריהם עמד יהושוע על המשמר , והבוקר האיר והמבצר האדים, ואנחנו קמנו ןהעלנו אש להרתיח מים וירדנו לרחוץ במי הנחל . אכלנו וסקרנו את המבצר, שם היו בורות וחציבות בסלע, אולמות גדולים ומנהרה שבמלחמה הביאו דרכה אוכל בשעת מצור. ושוב פעם בורות ומחסנים. הצטלמנו ושם היינו עד שעה 10 (אני מניחה שהכוונה היא למבצר המונפורט).

מבצר המונפורט

מבצר המונפורט

משם המשכנו לעכו ובדרך תעינו ונכנסנו לבית בודד ושאלנו על הדרך לעכו ואמרו לנו שאנו בקרבת מקום לקצה. וכך עשינו בקצה שתינו תה בבית קפה ערבי ונפרדנו מהדרוזי והחמור שלו. שם חשבנו ללון אבל השעה היתה רק אחת וחצי ולכן נכנסנו לראש אל נקורה.  ובראש אל נקורה הצטלמנו בשתי תמונות בתחנת היציאה והכניסה לארץ ישראל בגבול הצפוני.

ראס אל נקורה , ראש הנקרה

ולקחנו אוטו ונסענו לעכו. שם נכנסנו לבית הספר העברי שם מצאנו את אדון דבורה (?) מנהל הבית והוא נתן לנו חדרים ומים להתרחץ. ואני ואחי והאחים גרינפלד הלכנו לחפש אוטו לנסוע לחיפה. עם האוטו סיירו את עכו  ומשם נסענו לחיפה ומשם לחזרה לצפת..... והנה למזלנו נפסק האור באוטו והוכרחנו ללון במג'דל כרום ושם עלינו על גג ובעל הבית נתן לנו מחצלת ואכלנו ושכבנו לישון ובבוקר הצטלמנו איך שישנו והמשכנו את דרכנו בין כל הכפרים ובפארדי (פרוד) שוב הצטלמנו.  

לינה על הגג במג'דל כרום

   *תודה לרפאל מלכה שסייע לי בזיהו חלק מהמקומות המצולמים. 

זכרונות ממאורעות תרפ"ט

קטע זה מן היומן, נכתב כנראה זמן קצר לאחר האירועים, ועצמת ההתרגשות ניכרת בכתיבה. בחלקו הראשו מספר דניאל על האירועים בהם נכח, עד הרגע בו ברח מהרובע היהודי ורץ למגרש בית הספר. את החלק השני, שבו מתאר את מה שהתרחש במלון הרצליה, הוא כנראה שמע והעלה לכתב. תאור דומה, עם שינויים קלים, סיפר אחיו התאום שמואל, בראיון לעיתון, בשנות ה80 .

"הורי החליטו להקים מלון ולקרוא לו "מלון הרצליה", ע"ש הרצל. את המלון הקימו במרכז הרובע הערבי מעל המוסך שך אבו עוסמן והוא היה שם עד מאורעות 1929. (הכוונה למבנה מעל המוסך של אבו עוסמן , הבנין שהיום מול קניון דרוקר מעל פוטו גולן)

ביום שבו פרצו המאורעות, התאכסנו במלון 8 אחיות יהודיות שעבדו בבית החולים, אורח מפתח תקווה, ארמני אחד, שישה שוטרים אנגליים וכן המופתי הירושלמי אותו לא אשכח.

המופתי עמד על הטארסה של המלון מעל הרחוב הראשי, שהיה כולו שחור מערבים מכל צפת ומכל הסביבה והסית את ההמון  ואמר שהיהודים בירושלים שחטו ערבים והרסו את מסגד אל אקצה.

אנחנו היינו בתוך המלון ומסביב המון ערבים. היה צריך להביא מצרכים להכין אוכל לאורחים.  אמא (חנה פרל) היתה אמיצה מאד לקחה אותי ואת אחי שמואל ובלא שום פחד יצאה בתוך ההמון לכיוון השוק. והנה המון מוסת הגיע לשוק לפרוע פרעות ובראש הקבוצה של הערבים של צפת היה הערבי ערף הרנין, שכן שלנו, שגר מתחת למלון ובידיו שני סכינים ענקיים של קצבים. אמא נתנה צעקה וקראה בשמו ואמרה לו, אתה שכננו, ולא מתבייש? הוא נדהם ועצר בעד ההמון ואמר תנו לה לעבור. וכך ניצלנו ונכנסנו לבית  הראשון שהיה פתוח והיא סגרה את הדלת החיצונית עם בריח. אני ואחי רצנו לבית הספר שבו היה מגרש הכדורגל (כנראה בית ספר "מזרחי" שהיה קצת מרוחק מהרובע וקרוב לבית של סבם יואל ברש"ד(

אמא ראתה שהרחוב שקט הפורעים ירדו לרחוב הספרדי היא עזבה את הבית ורצה אל מלון מרכזי, לטלפן למלון שלנו . היא ידעה ששם הסכנה גדולה. אבא ואחי הגדול משה והאורחים נשארו . אבא שראה את הסכנה ירד לקומה הראשונה בכדי לסגור את הדלת , אחי נשאר בקומה העליונה והספיק להתחבא מתחת לספה שהיתה בסלון האחיות התחבאו בתוך בתי השימוש שלפניהם היו שתי דלתות ומעין פרוזדור. מרים קלינגר עם תינוקה על הידיים נכנסה לחדר וסגרה את עצמה והערבים פרצו למלון.

ראש הפורעים היה שוב ערבי צפתי שהיתה לו מספרה ליד הרובע היהודי, הוא נכנס ראשון וראה את מרים והתינוק סוגרים את הדלת, היות ולא יכול היה לפתוח את הדלת הוא משך את הספה שאחי שכב תחתיה והגיע לאשנב מעל הדלת של מרים. אחי נסחב עם הספה והערבי עלה עליה וכיון את הרובה לפגוע בתינוק ובמרים ומרים תפסה את הקנה של הרובה כך שפגע בכף ידה .

למזל כולם אמא טלפנה למלון לשאול מה שלומם, והטלפון התחיל לצלצל וכל הערבים שהיו בפנים נבהלו וברחו בבהלה והשאירו את שללם מפוזר על הרצפה. בכל הבהלה הזו גם הערבי קפץ מעל הספה וברח. הטלפון צלצל וצלצל ולא היה מענה, אמא החליטה שהיא חייבת להגיע הביתה והפצירה בשני שוטרים אנגלים, מתוך השישה שהיו בכל צפת, לבוא איתה למלון. כשהגיעה היא מצאה מהפכה ושקט ודממה בבית, והנה אחי יצא מתחת לספה ומרים הפצועה פתחה את הדלת ויצאה, ושתי האחיות נצלו למרות שאת אחת הדלתות הם הצליחו לשבור , אם היו פורצים את השנייה הן היו כנראה נאנסות ונשחטות. האורח מפתח תקווה, כאשר פרצו לחדרו, קפץ דרך חלון שלש קומות על גג רעפים וניצל, ואבא שירד לקומה הראשונה ההמון כבר ברח והכל היה שקט לא הבין מה קרה , הוא יצא אל הרחוב משם עלה לקומה העליונה כי הכניסה לשם היתה מבחוץ. שם מצא את כולם.

"

למאורעות תרפ"ט היתה השפעה מעצבת על השקפת עולמם האקטיביסטית של בני משפחת פרל. 

כבר בהיותם נערים צעירים יזמו האחים פרל את הקמת סניף בית"ר בעיר, שלימים הפך לסניף הצפתי של .האצ"ל 

דניאל, שמואל ושרה רוט (מיבר) וחבריהם,  השקיעו מרץ רב לארגן את הנוער, שחלקם היו ילדים וילדות די צעירים, בכדי להכינם ליום פקודה. לצד היכרות עם משנתו המדינית ויצירותיו של זאב ז'בוטינסקי, לימדו אותם מחנאות, קרב מגע, התמצאות בשטח, שדאות, והכשרת מפקדים ומפקדות, ומאוחר יותר אף התאמנו בהפעלת נשק. בין חניכיהם היו בנימין גייגר, נעים המאירי, ועוד רבים בני דורם בצפת.
דניאל נאסר ונשלח לשנים ארוכות למחנה השבויים הבריטי באפריקה, אחיו התאום שמואל היה מפקד האצ"ל בצפת, ואחותם הצעירה ציפורה היתה בשנות השלושים מפקדת סניף בית"ר בעיר.
 גם לאחר הקמת "ההגנה" והצטרפותם של חלק מהחניכים לשורותיה בעיר, נשאו עמם החניכים את המורשת האקטיביסטית שבאה לידי ביטוי באומץ הרב שגילו במערכה על שחרור העיר בתש"ח.

התקרית בעין אל עפייה

(קטע זה הוא זכרון ילדות מהתקופה בה היו הולכים עם אימם למעיין עין אל עפייה כשהיו בני שלש ארבע, והתקרית שהיתה עם הערבי היתה כנראה כשהיו בערך בני שמונה )

"אהבתי הראשונה שאני זוכר, היו הטבע, החי והצומח. לעולם לא אוכל לשכוח אף שעל אדמה שרגלי עברו פה בגליל. כשאני מביט אחורנית תקופה של איזה 15 שנה, כשהייתי בן 3 וחצי שנה, ליבי מתמלא אהבה, אהבה לחי ולצומח, זוכר את אותם הימים כשאימא הובילה אותנו מידי בוקר בשבילים שהתפתלו בין עצי הזית והרימון והשקדים המלבלבים., למעיין החיים (מעיין עין אל עפייה) שמסביבו הרים. מצפון מתנשא המצפן,(?), ממזרח הר כנען מדרום מזרח צפת והמצודה בצורת אריה וממערב העצמון ורכסיו. היינו מתרחצים במימיו המרעננים לאור השמש האביבית אשר חיממה את גופנו הרך ושזפה אותו, השמש ליטפה אותנו ושיחקה וצחקה מבעד לעצים. את זרי הפרחים שהייתי קוטף עם הפרחים הלבנים והסגלגלים והרקפות. כמה כאב ליבי כשבאתי הביתה והפרחים הורידו ראש. לא אוכל לשכוח ימים אלה, אשר נתנו לי את מקור החיים לאהבה ושנאה לערבים הרוצחים.

אני זוכר, כשאני ואחי שמואל, כשהתבגרנו מעט, וביום שיש אחד הלכנו לתומנו לאותו מעיין לקטוף פרחים לשבת והרחקנו מעט יותר גבוה להר כנען. והנה לפנינו שלשה ערבים על חמורים ונוסעים בשביל אשר כעת במקום השביל המתפתל, נסללה דרך המלך. הם צועקים שנעמוד. אני אמרתי לאחי שירוץ הביתה להודיע, ואני אחכה. כי אני יודע יותר טוב לרוץ. והערבים התקרבו אלי ושלחו כנגדי ילד יותר גדול ממני ונתנו בידו סכין שישחט אותי. ואני עם קור רוח עמדתי בלי נוע וחיכיתי לרגע שאוכל לקפוץ עליו ולהוציאה מידו. את הסכין. והילד נעמד כמטר ממני, מפחד לגשת אלי, פחד מפני עמדתי הגאה . ושום הגה לא הוצאתי מפי אחרי שהוא קילל נמרצות וזה כאילו לא  נגע לליבי. והערבים הגדולים צעקו אליו, "עליו!, שחוט אותו! ולא נשחט אותך". והילד מרוב פחד הרים את הסכין הארוך לפגוע בי . אני קפצתי עליו, והוצאתי  מידיו את הסכין וזרקתיו. את הילד גלגלתי למדרון. והנה קפץ עלי ערבי גדול מחמורו לתפוס אותי ולשחוט אותי, אני התחלתי לרוץ והערבי אחרי. והנה הערבי כמעט ואחז בי . אני נפלתי והוא נפתל ברגליו וגופו ונפל בתנופה  קדימה מעל ראשי לתוך הוואדי ולא יכול לקום. ואני קמתי בסנדל אחד ובגב שבור והמשכתי לרוץ. ובאתי הביתה קרוע ופרוע ופצוע. את חליפת השבת שלי, חליפה כחולה ופסים לבנים בצווארון ובעניבה, חליפת מלח. זה היה היום האחרון שהלכנו למעיין הזה בקביעות. ובמקום המעיין התחלנו ללכת לעצים, שאחד משומד, אחרי זה, תלה את עצמו ע"י המיסיון, או שהייתי עובד בגן הסבא . ומאז שנאתי את הערבי.

עכשיו אין לנו תקווה  נגד האנטישמיות בגולה, ברם חזק הוא ורם. בשעה שלא סתמו אותו בהיותו קטן והדרך היחידה היא בניין הארץ."

צפת, מבט לכוון בירייה. 1862 צילום פרנסיס בדפורד, מצד שמאל, המצודה שצורתה כעין אריה רובץ.

באדיבות רפאל מלכה